צריך יום אחד להסביר לכן הנשים, למה הנפש מתפרקת, פשוט מתפרקת, כשאנחנו, הגברים, רואים
אתכן
מתנשקות.
העניין הוא, בעצם, פשוט למדי, אבל כדי לבטא אותו אני אזדקק מדי פעם למלים המפורשות, וכיוון שהדבר מביך אותי באופן בלתי נסבל, מדי עוד כמה פעמים למעקפים מסורבלים.
ראו נא.
נתחיל מהדברים המובנים מאליהם.
אתן יפות באופן בלתי אפשרי. אנחנו לא. אתן בלתי נגישות באופן שמקמט את הלב. אנחנו – בדיחה מהלכת, וגם זה רק ביום טוב. קוי המתאר שלכן אינם "דבר יפה". הם ההגדרה ליופי. אתן נקודת היחוס על פיה נוצרו הרוב המוחלט של מילות התואר, בכל שפה (העובדה שהמשוררים לאורך ההיסטוריה היו, ברובם המכריע, גברים, רק מוכיחה את זה הוכחה נוספת, כאילו שיש בכך צורך). עם מלים כמו 'חלק' או 'רך' זה מובן מאליו, אבל זה נכון גם עם 'לח', 'חמקמק', 'צפוף', 'סימטרי' ו-'פריך'. אבל עד כה – לא חידשתי דבר.
העניין מתחיל כשאשה נוגעת בעצמה.
כדי להבהיר את הנקודה בואו נחשוב רגע ביחד, אני מתנצל מראש אבל אין ברירה, בואו נחשוב רגע על גבר הנוגע בעצמו. נוגע, באופן נמרץ, זאת אומרת. דמיינו אותו רגע אחד. מספיק. ועכשיו שאלו את עצמכם: ברגע הזה של המגע, מי נהנה? הגבר, נכון, אבל איזה חלק של הגבר? אין צורך שתענו בקול רם, שימרו את התשובה בזכרונכם.
ועכשיו נעבור לאישה. שלא כמו הגבר, שישב לו, על הספה, בבית של ההורים, בין עיתונים משומשים של "לאשה" – האישה היא – מן הסתם – במקלחת. מתקלחת. למה לא? מים חמים יש הרי בשפע. הגבר סידר את הדוּד. רגע לפני שנסע להורים. רגע אחרי שהוריד את הפח. הוא בן שלושים וחמש. ובכל זאת, הוריו לא היו בבית, וכל השבועונים היו מפוזרים שם, והיתה לו רבע שעה לבזבז... נו, הבנתם. ובכן, לאשה. האשה מתקלחת. למה לא? סבון לא חסר. הגבר קנה, ביום שישי, סחב מהסוּפר... בכל אופן, האשה מתקלחת. ועכשיו נגיע סוף סוף לנקודה.
האשה מסתבנת. היטב. והנה, היד של האשה מגיעה – תוך כדי הסתבנות, אולי אפילו בהיסח הדעת – לאחד מאבריה, לא חשוב איזה, תבחרו אתם. נאמר – לא, אין צורך לאמר. תבחרו אתם. והנה הגענו לשורש העניין. כשהאשה מעבירה יד על אותו אבר שבחרתם, מ י נ ה נ ה?
האיבר?
או שמא,
היד?
מדובר בחוסר צדק משווע, מיותר לציין. היד מלטפת את הדד, הדד מלוטף על ידי היד, וכאילו אין זה מספיק, ביניהם, בתווך, נמצאת האשה, נהנית מכל העולמות! על שלמות שכזאת הגבר יכול רק לחלום. והוא אכן חולם. ומפעם לפעם, באופן בלתי מוסבר (אבל מוכח), מפעם לפעם קורה שהוא זוכה לאיזה רגע צר של תיקון העוול, תיקון חלקי בלבד, כמובן, איזה רגע קטן ודק של קרבה למגע, של השתתפות, ולו סמלית, בסגירת המעגל הקוסמית הזאת. לבזיק של שהות, הוא – הגס, המפולש, הקוצני, חסר התועלת – הוא משתתף בהוויה השלמה שהיא האשה, ונחמתו היחידה היא שהאשה, מסיבה שאינה ברורה די הצורך, האשה משתפת עימו פעולה, וביודעין, ובהחלטה צלולה – נו, לפעמים גם בסיוע נכבד של אלכוהול – מכניסה אותו לתוכה.
והגבר לומד לחיות עם המצב הזה. הוא מסתגל. זה כמו להפסיק לינוק: כואב, פוצע, פוגע, אבל מתרגלים. החיים חזקים מהכל.
ואז,
אז מגיע אותו רגע של חוסר אונים מוחלט,
של קריסה של כל אמות המידה המוסריות,
של בגידה,
של הפניית עורף של העולם אל המינימום המתבקש של יחס לברואים:
בחורה אחת
מנשקת
את
רעותה.
ואז,
הלב מצטמק ומתרסק. השערות סומרות. זיעה מוגברת. וכל היתר.
אז זה העניין. אני מקווה שעכשיו זה בהיר יותר. ולמי שהדבר עדיין לא ברור לו, שידמיין מה הוא מרגיש כשהוא שומע בחדשות שחברי הכנסת העלו – בחוק – את משכורתם שלהם. ועכשיו, שידמיין אשה ערומה. ועכשיו – שידמיין את שני הדברים בו-זמנית.
זה העניין.
זה בדיוק העניין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה