הייתי בדרך, לא ברור לי לאן. החלטתי שהדבר דורש בירור. עצרתי לרגע בצד הכביש והשענתי לאחור את הכסא במכונית, כדי להקדיש קצת זמן להרהורים קיומיים. מבחוץ חדר רעש צפירות ונהמות מנועים. עשרה אנשים הצטופפו על המדרכה מצדו האחד של הכביש, ממתינים, כנראה, לרגע שבו יוכלו לחצות אותו. מן הגדה השניה נערכו עשרים איש לחצות בכיוון הנגדי. חשבתי: לאלו משמאל יש יתרון מספרי. הם ודאי ינצחו. אלא אם אלו מימין יצליחו להשתחל ביניהם. וזה בדיוק מה שקרה: המכוניות עצרו, שתי הקבוצות יצאו זו מול זו, ו--אין הרוגים. כשהקבוצה הגדולה הגיעה לגדה הימנית, היא נפרדה לחוליות קטנות. זוג אחד יצא משם והחל ללכת לכיוון בו עמדתי אני. הגבר היה לבוש חליפה שחורה, נעליים שחורות ומזוודה שחורה. האשה היתה בחצאית, נעלי עקב, ומשקפי שמש. היו להם צעדים מתואמים, בוטחים. חשבתי: בטח מהמאפיה, או צוות חיסול של מס הכנסה. הם עברו ליד המכונית שלי, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, פתחו את הדלת של המושב האחורי, התיישבו, והגבר פקד עלי: 'לשדה התעופה'.
פחדתי מאד. לא ידעתי מי הם, למה הם שייכים, ולמה בחרו בי. פחדתי לשאול שאלות. ישרתי את הכסא, העברתי הילוך, והתחלתי בנסיעה. הם שתקו. חשבתי לפתוח רדיו, אבל לא ידעתי אם מותר. חשבתי לעצמי, כמה קל להפוך לקורבן. הסתכלתי עליהם דרך המראה: הם הביטו החוצה מן החלון. מתחתי קצת את הצואר, כדי להצליח לראות אם הם נושאים אקדח. הגבר הפנה אלי את מבטו, אז מיהרתי לישר את עיני אל הכביש. לא ידעתי בבטחון איך מגיעים לשדה התעופה, ולמזלי מהר מאד הופיעו מולי שלטים עם ציור של אוירון, אז עקבתי אחריהם. הגבר תופף באצבעותיו על החלון. זה מאד הלחיץ אותי, וגם איבדתי ריכוז ועברתי באור אדום. הם לא שמו לב.
אחרי חמש עשרה דקות הגענו לשדה התעופה. לא ידעתי מה עלי לעשות עכשיו. חששתי שיורו לי לצאת מהמכונית ולהמריא איתם, השד יודע לאן. הם לא עשו את זה. האשה יצאה, הגבר פשפש בכיסים, הוציא כמה שטרות של 20, דחף אותם לעברי ואמר, 'בבקשה'. זה היה מביך, אבל לקחתי אותם, וחשבתי: לפחות הגונים. הם יצאו מהמכונית. פתאום בקע מין רעש כחכוח מתוך מכשיר מלבני שחור, שהיה מוצב מעל הרדיו. היה שם כפתור מעוגל. סובבתי אותו. קול של אשה בקע משם, ואמר כמה משפטים סתומים. ואז הבנתי: אני נהג מונית.
*
מיהרתי לנסוע משם, כדי שלא יכנסו לי לאוטו זרים נוספים. הכבישים היו מוארים בצבעים נוהרים של אדום וצהוב ולבן. ניסיתי להזכר במדינה שיש לה דגל בצבעים כאלו. לא הצלחתי. כמה אורות התחילו עולים באויר, בזוית לא חדה, ושאלתי את עצמי אם זהו המטוס של אלו שהסעתי. אחר כך חשבתי, מה כדאי לעשות עם הכסף שקיבלתי. מחוג הדלק הראה שהמכונית צמאה, ולי התחיל להציק הרעב. עצרתי בתחנת דלק.
בתחנה היתה מסעדת דרכים קטנה. מוכר צעיר עם כובע מטופש עמד מאחורי דוכן ונבר באפו. כשנכנסתי, מיהר לנגב את האצבע במכנס. התיאבון שלי פחת. חיפשתי פינה של מזון ארוז, ומצאתי כריך עם ביצה שהיה עטוף וסגור. לקחתי אותו וניגשתי לקופאית. הגשי לה את השטר שנתן לי הגבר מהנסיעה, היא החזירה לי כמה מטבעות. שמתי אותם בכיס והתיישבתי לאכול.
ניסיתי לחשוב לאן זה מוביל אותי. נהג מונית זה סוג של משרת. אבל פחות דרג, כי לזכותו של משרת נתונה העובדה שיש לו אדון אחד, ואילו לנהג מונית האדונים מתחלפים כל הזמן. המחשבה הזאת לא הביאה אותי לשום מקום. חשתי צורך עז להשתין. התלבטתי אם אפשר להשאיר את המזון על השולחן, או יותר נכון, אם הוא ישאר שם כשאחזור. קיויתי שכן. הלכתי לשירותים. מתא אחד עלתה צחנה נוראה, זה שלידו היה סביר. הורדתי את מושב האסלה, והתיישבתי. אין רע בלשרת אנשים, יש בזה אפילו כבוד מסויים. אבל אדם צריך קודם כל לשרת את עצמו. או, אם יש לו ילדים, אז את המשפחה שלו. סיימתי להשתין, קמתי, סגרתי את המכנסיים, נעמדתי לשטוף ידיים, ואז הבנתי: אני אשה.
*
יצאתי מהשירותים. הסנדויץ' עוד חיכה לי, אבל החלטתי לוותר עליו. חזרתי למכונית, ונזכרתי ששכחתי לתדלק. את השטרות שעוד נותרו לי, השקעתי בהנקת הרכב. המתדלק דחף לי לתוך האוטו עלון של חברת הדלק. זרקתי אותו למושב האחורי. החלטתי לנסוע הביתה. יצאתי לכביש הראשי, ירדתי במחלף השני, המשכתי ישר, ואז ימינה, ושוב ישר, ושמאלה. הכביש הפך לדרך עפר. נסעתי לצד שדות חשוכים. היה קצת ערפל, פנסי המכונית האירו מסך של לובן מול האוטו. הגעתי לפיצול בשביל, פניתי ימינה, נסעתי עוד כמה מטרים ונעצרתי. מחוץ לחלון המכונית עמד בית קטן, בחלונות היו אורות.
יצאתי מהמכונית. השביל היה רצוף אבנים קטנות, על אחת מהן כמעט ומעדתי. מצדי השביל היתה גינה קטנה, שימושית, וצמחו ממנה פרחים לבנים וגדולים, שנראו כמו כרוביות. הגעתי לדלת הכניסה. היא היתה פתוחה. מתוך הבית עלה ניחוח של בישול, וקולות נשמעו מן המטבח. הייתי עייפה, אז ניגשתי והתיישבתי על הספה בסלון. פרצוף מעט מעוך הציץ אלי מן המטבח, ואמר 'מאוחר, כבר דאגנו. אנחנו תיכף אוכלים. הכל בסדר?'. לא ידעתי מה לענות. שתקתי.
מהקומה שמעלי נשמעו רעשים, דפיקות של רגליים. אחר כך הרגליים התחילו מתגלגלות במורד המדרגות, וילדה קטנה רצה אלי. היתה לה ביד בובה והיא היתה לבושה שמלה ירוקה. היא אמרה, 'טאטה, טאטה', או משהו דומה, וקפצה עלי לחבק אותי. זה קצת הכאיב לי בצלע, אבל היא היתה מאד חמודה. האשה מהמטבח הגיעה והניחה צלחות על השולחן עם מזון; אחר כך הלכה שוב וחזרה עם עוגה ועליה שבעה נרות. היא נראתה לי בערך בת ארבעים, והיה דמיון רב בין הפנים שלה לאלו של הילדה הקטנה, ובין שתיהן לאלו שלי. שתיהן חייכו אלי ואמרו לי, 'יום הולדת שמח'. ואז הבנתי: אני בת שבעים.
*
כל התגליות האלו, שבאו בתוך פרק זמן די קצר, מעט בלבלו אותי. ניסיתי לחשוב על כל זה. מתוך הרהורים, בלי לשים לב, שיחקתי קצת עם המזון, בלי להכניס שום דבר לפה. מעוכת הפנים, שלא יכלה אלא להיות הבת שלי, שאלה אותי, 'משהו לא בסדר עם הדג?'. 'הוא מצויין', עניתי, ואכלתי. הדג היה נורא.
אכלנו בשתיקה. אחרי כמה דקות התחלתי לתהות איפה הבעל של הבת, האבא של הנכדה. הבת שלי כנראה קראה את המחשבות שלי, כי היא פתאום אמרה, 'הגיע היום מכתב!', הניחה את כלי האכילה ורצה להביא חתיכת נייר. היא הגישה לי אותה, שאני אסתכל. הנייר היה מטושטש, וחיפשתי את המשקפיים שלי. הילדה הקטנה הניחה לי אותם פתאום ביד. פתחתי אותם והנחתי אותם על קצה אפי.
על הנייר היו משורבטים סימנים מוזרים. הפכתי אותו על צידו, ואז לצד השני. רק אז הצלחתי לקרוא אותו, מלמעלה למטה. נזכרתי פתאום בשלטי הדרכים שבדרך לשדה התעופה ובעלון הפרסום שהמתדלק זרק לי לתוך האוטו. הסתכלתי על הריבועים המשורבטים עם הקווים שהיו מצוירים על הדף. הסתכלתי על האשה שאכלה לצדי, וגם על הבת שלה. האשה פלטה כמה הברות מוזרות, קשות. קמתי לרגע מהשולחן, וחזרתי לכיוון דלת הכניסה. מראה מלבנית היתה צמודה שם לקיר. הסתכלתי בה, הסתכלתי פעם נוספת, ואז הבנתי: אני יפנית.
*
עכשיו ידעתי כל מה שהייתי צריכה לדעת, והדבר נסך בי בטחון. הייתי אישה, מבוגרת, יפנית; הייתי נהגת מונית, היתה לי פרנסה, היתה לי משפחה, בת, נכדה. הכל היה ידוע, סגור, ברור. מזג האויר היה נעים. הלכתי לישון רגועה.
