יום חמישי, 26 במאי 2011

זכרונות מהצבא הרוסי (ПРЕКРАЩАТЬ МОЛЧАНИЁ)


דבר ראשון – אני לא יודע אם מבחינתכם זה מאד חשוב, אבל מהצד שלי זה היה אולי הדבר הכי בולט, לפחות בהתחלה: כולם דיברו רוסית. כולם, כלומר כולם, בלי יוצא מן הכלל: החיילים. הקצינים. התותחנים. הפרשים. הפוד-פולקובניקים, והפוד-לא-פולקובניקים, כולם, כולם-כולם, רוסית. כל הזמן. ולא רוסית כזאת מגומגמת, של מכון-פושקין, או של פטור משפה זרה בטכניקום; רוסית-רוסית, כולל כל הצלילים הקשים, ובעיקר אלו החצי-קשים, הט'שית הלשונית והל'ייאמד נפוחת הלחיים. ומילא ההגיה, אבל השפה – איזה שפה. כמה יחסות! ואיזה ביטויים! ספרות גדולה זאת לא היתה, אבל נשמה עמוקה בפירוש היתה שם, עמוקה וחמה, כמו פרווה של תן שהונחה כל הלילה על גבי מנוע של T-34.
דבר שני, קצת פחות בולט ברגע הראשון, אבל בולט מאד ברגעים שבאו אחר-כך: הנושא הזה של 'כולם, בלי יוצא מן הכלל', היה מאד חזק שם, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, התעקשו עליו. כולם. בלי יוצא מן הכלל. באחת הפעמים, כשהיינו צריכים להסתער (שוב) על אוסטרו-הונגריה, המפקד של המחלקה שבה הייתי מוצב כינס את כולנו, ואמר שיצאה הוראה ללבוש את הכובע-פרווה הפוך, כלומר, עם הקצה החתוך של זנב השועל מעל המצח, במקום מעל העורף. זאת היתה הוראה שירדה ממשרד הההונאה וההטעיה הויזואלית, ה-מ.ה.ה.וי : המטרה היתה שכשהאויב יראה אותנו מסתערים, הוא יחשוב שאנחנו בכלל בורחים, ואז יתקל בנו הרבה יותר מוקדם ממה שהוא תכנן, וככה נשיג הפתעה אסטרטגית. משהו כזה. אותי זה לא מאד שכנע, אבל לא היתה לי שום בעיה עם ההנחיה כשלעצמה, זנב פה, זנב שם, למי אכפת. הקַשַר שלנו, לעומת זאת, לו זה ממש הפריע. הוא היה נצר רחוק, מאד מאד רחוק, וגם צדדי מאד, למשפחתה של הצארינה, יקתרינה, ולמרות המרחק והצדדיות, בעיני עצמו לייחוס הזה היתה משמעות מאד גדולה. הוא אמר לי, בקול שהוא הניח שאף אחד חוץ ממני לא יוכל לשמוע, "על גופתו המתה של הדוב שלי. אני מעדיף שישלחו אותי לאיזה מחנה בסיביר מלהסתער עם התחת של השועל בין העיניים". בדיוק כשהוא אמר את זה, באורח די פלאי, ולראשונה מאז החלה האופנסיבה של הסתיו, בדיוק אז, באופן שבאמת קשה היה להסביר אותו בלי להגרר לטיעונים שקשורים להשגחה עליונה, או במקרה הזה, תחתונה, בדיוק אז, כשהוא אמר את המשפט הזה, בדיוק אז, הקֶשֵר פעל, וכל הארמיה שמעה. ובאמת, מייד אחר-כך שלחו אותו לאיזה מחנה בסיביר, כמו שהוא ביקש.
דבר שלישי: פערי המעמדות. פערי המעמדות באמת היו דבר מאד ברור, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, ידעו טוב מאד שכולם, בלי יוצא מן הכלל, לא כוללים בתוכם חבורה מאד מובחנת של 'כולם' שבפירוש ובמובהק דווקא יוצאים מן הכלל, לפחות מן הכלל הכללי, החיילי, גם אם הם נכנסים במקומו לתוך כלל אחר, קציני. ההבדלים בינינו, החיילים, לבינם, הקצינים, באו לידי ביטוי בכל דבר: בתנאי המגורים. בשעות השינה. בהקצבות המזון. בחופשות. וגם, כמובן, באופק הקידום. היה לנו הרבה מרמור סביב העניין הזה. כל-כך הרבה מרמור, שפעם, בסופו של עוד לילה שבו בוססנו ללא תוחלת בשלג רק כדי להגיע לעוד איזה כפר אוסטרי נטוש, ואחרי שרמת המותשות הגופנית שלנו הגיעה לרמות מדאיגות – פעם, באיזה רגע של הבלות רוח שקיבלה עידוד משתייה מופרזת של ספירט רפואי, ומתוך צורך בלתי נשלט לפרוק תסכול שהצטבר אצלנו במשך שנתיים וחצי שבהם לא התקלחנו, לא אכלנו בשר, ולא ראינו אשה – פעם אחת, קצת אחרי עלות השחר, נעמדנו מול הבקתה שקצין הת"ש סיפח לעצמו כדי לנוח מהמסע המפרך, ודפקנו על הדלת. נעמדנו, כלומר: אני, אנטון, ו-ווֹוַה, המגיסט. ווֹוַה היה זה שדפק. עברו כמה רגעים של שקט, ואחריהם שמענו צעדים, והדלת נפתחה. מולנו עמדה איכרה גרמניה, בערך בת חמישים, עם בגדים קרועים למחצה ומבט לא ממוקד. שאלנו אם קצין הת"ש נמצא. שאלנו, כלומר, אנטון שאל. האיכרה הצביעה כלפי מעלה. נכנסנו, עברנו על פניה, ועלינו לקומה השניה, שם, באמת, בחדר השינה, מצאנו את קצין הת"ש. בשלב ההוא, כשראיתי אותו שוכב שם, על המיטה, כל הספירט שהיה לי בדם התאדה בבת-אחת, והבנתי די מהר שאנחנו עושים טעות, מסוג הטעויות שמשלמים עליהן בסחיבת סלעים הלוך-חזור במינוס ארבעים מעלות במשך איזה חודשיים. אבל כבר לא היתה דרך חזרה. ליתר בטחון, דחפתי את ווֹוַה קדימה. קצין הת"ש הזדקף במיטה, יישר את השמיכה, ואמר,
"איך אני יכול לעזור לכם, רבותי".
עברו כמה רגעים של שקט, ואז נזכרתי שווֹוַה אילם, ולכן, זה שהוא עומד לפנינו לא יפתור שום בעיה. מייד הנחתי יד על הגב של אנטון בשביל לדחוף גם אותו לפנים, אבל אנטון, שכנראה קלט את אותו הדבר בדיוק, היה מהיר ממני בחצי רגע, ודחף אותי קדימה.
מתחתי את החולצה שלי כלפי מטה ואמרתי,
באנו כדי לדבר איתך על אופק הקידום שלנו.
קצין הת"ש אמר,
"על מה?"
אמרתי שוב, גם אם בקול יותר חלש,
אופק הקידום.
קצין הת"ש אמר,
"מה לגביו?"
אמרתי,
אה...
והשתתקתי.
קצין הת"ש לא הזיז גבה.
ואז אנטון צעד קדימה, ואמר,
אדוני הקצין, רצינו לדבר איתך, כי אנחנו לא מרגישים שאנחנו באמת ממצים את היכולות שלנו. יש לנו הרבה מה לתרום, ובמקום לעשות משהו שמנצל את הכישורים ואפילו הכשרונות האישיים שלנו, אנחנו כבר שנתיים וחצי תקועים באותו תפקיד, שהוא מאד טכני, ולא דורש שום הכשרה מיוחדת או ידע, ובעיקר לא מוביל לשום מקום.
פה הוא הפסיק לרגע, כדי לקחת אוויר, ומאד קיויתי שגם כדי להפסיק באופן כללי. אבל במקום להשתתק, הוא המשיך. הוא אמר,
חברים שלנו, ביחידות אחרות, עושים תפקידים שגם מפתחים אותם מבחינה אישיותית וגם כנראה יקדמו אותם אחר-כך, באזרחות. נגיד, בהיי-טק. ואנחנו, אנחנו כבר שנתיים וחצי נמצאים באותו תפקיד בדיוק, בתנאים שהם די, סליחה על הביטוי, מחורבנים, ולא רוכשים שום ידע חדש, שום מערכת חדשה, שום מיומנות שימושית, כלום.
ככה, בדיוק, במלים האלה.
כולם, ללא יוצא מן הכלל, והפעם זה כלל את קצין הת"ש, היו די בהלם, ואני ניסיתי כמה שפחות לנשום.
קצין הת"ש היה הראשון להתאושש.
הוא אמר,
"בהיי-טק".
אנטון הנהן.
קצין הת"ש הפנה את המבט שלו אלי, ושאל,
"כשהוא אומר 'אנחנו', הוא מדבר גם בשמך?"
בשלב ההוא לא היססתי לרגע, ואמרתי,
אנחנו, ווֹוַה ואני, באנו כדי להסגיר אותו לידך, כבוד קצין הת"ש.
ואז הנחתי יד אחת על הכתף של אנטון, ועם היד השניה תפסתי את היד של ווֹוַה והנחתי אותה על הכתף השניה של אנטון, שלא יוכל להסתובב.
דבר רביעי: כל הנושא של עישון במגורים, ועישון באופן כללי. זה היה דבר שמאד הפריע לי, ולא הייתי היחיד שזה הפריע לו, היו הרבה שזה הפריע להם, גם אם הם לא העזו להגיד את זה, בגלל לחץ חברתי וכל זה. זה הפריע לי, קודם כל מבחינה בריאותית – גם ככה קשה להגיד שהיינו שם במצב משהו-משהו, עם כל המגפות, והמוקשים, וההפצצות הליליות, והשלג, והבשר-פגרי-נבלות, חוסר השינה, המחסור בציוד רפואי, הטיפוס, הקור, הרעב. ואז, על כל זה, עשן הסיגריות התמידי הזה באוהל – בוא נאמר שהריאות שלי לא מאד התלהבו מזה. זה מבחינה בריאותית. אחר-כך היה גם את העניין של הריח, שנדבק לבגדים ולתחמושת ולשיער ולעיניים, ככה שאפילו כשכבר הלכתי להשתין, לבד עם עצמי, הרחתי כמו מאפרה, וזה עצבן אותי. ונקודה אחרונה בעניין הזה של הסיגריות היתה עניין השוחד, או התגמול, בקיצור העניין הכלכלי, או, אם תרצו, סחר החליפין. אני מניח שאני יכול לוותר על לתת כאן את כל הרקע, זה ענין די ידוע, הקטע הזה עם הסיגריות בצבא, אז אני לא אכנס לפרטים, רק אתן את השורה התחתונה: כשכבר עשיתי, במקרה או בכוונה, איזה משהו מוצלח, או משהו שיכולתי להרוויח ממנו, נגיד, הבאתי שאריות מרק לקצין שנפצע או מנעתי מאיזה יורגן מלהצית את שארית התבואה שלו, לא פעם במחיר של סיכון אישי מאד גדול – כשכבר עשיתי איזה משהו כזה, במקום לקבל תעודת הערכה, או סלסלה מוגדלת לחג, או תלושים – במקום כל אלו, נתנו לי סיגריות. עכשיו, אפשר היה אולי להגיד, נו, בסדר, גם אם אני לא משתמש בזה באופן אישי, זה שווה-ערך כסף, יכולתי להמיר את זה במשהו אחר, לעשות עסקאות עם חברים, להחליף את הסיגריות באוכל, או בתורנויות, או בטובות הנאה אחרות. איזה. כלום לא ראיתי מהן. החברים שלי, עמיתיי לנשק, קיבלו החלטה קבוצתית מחייבת, שהם לא לוקחים ממני אפילו לא סיגריה אחת, ובטח ובטח שהם לא קונים ממני אותן. בהתחלה הם עשו את זה כדי לגרום לי להתחרט בעניין העישון. עצבנה אותם הפוזה שלי, והם חשבו שאם אני אתקע עם כל הסיגריות אצלי זה יגרום לי בסוף להכנע ואני אתחיל לעשן בעצמי. אחר-כך הם הבינו שאין סיכוי שזה יקרה. ואז מישהו מהם, מן הסתם אנטון, הגיע למסקנה, שבגלל שיש לי משהו שמבחינתי הוא חסר ערך אבל בעיני כל האחרים הוא רב ערך, זה מעניק לי, באופן פוטנציאלי, כח כלכלי בלתי מוגבל (הוא קרא לזה "בעלות על אמצעי הייצור", עד היום לא הבנתי בדיוק למה); והוא טען, לא בנוכחותי כמובן, שאם הם לא רוצים שאני אתחיל לעשוק אותם מתוך עמדת שליטה בלתי מרוסנת, כדאי להם מאד לגזוז לי את המחלפות מוקדם ככל האפשר. לאנטון היה קטע כזה, לתבל את הטיעונים הכלכליים המופרכים שלו בביטויים מהברית הישנה, הוא הרגיש שזה מגדיל מאד את הכח השכנועי שלו. כנראה שזה עבד, כי אף אחד באמת לא עשה איתי עסקאות על סיגריות. בפעם היחידה שבה אנטון שכח להשתמש בביטויים תנ"כיים, הנחתי לו יד על הכתף, ואת היד של ווֹוַה על הכתף השניה, ושלחתי אותו להזיז סלעים בסיביר.
דבר חמישי (או שישי? כבר איבדתי ספירה): הסכם ברסט-ליטובסק. הסכם ברסט-ליטובסק היה השפלה שאין כדוגמתה, וכולנו, בלי יוצא מן הכלל, היינו מוכנים באופן אישי לחלוטין וגם במחיר חיינו שלנו להתנקש גם בברסט, וגם בליטובסק, אם רק היינו יודעים בוודאות מי מהם היה שר החוץ של איזה מדינה ואיפה בדיוק הם מסתובבים. הרגשנו מושפלים, הרגשנו מבוזים, הרגשנו מרומים, והרגשנו מטומטמים. כל הצעידות, כל היריות, כל מסדרי הבוקר, מסדרי הנשק, עליות המשמר, ההקפצות, המטבחים, המור"קים, הביקורות, הביקורות שכנגד, השתיים-ששים האינסופיים של שמירת מאהל, המזון המשומר, גז החרדל – ובסוף להכנע? זה היה כל-כך בלתי הגיוני, ובעיקר, כל-כך מעליב, שלא יכולנו שלא לפתח שנאה קיצונית כלפי המערכת כולה והפוליטיקאים שבראשה, גם – והייתי אומר אפילו, במיוחד – כלפי אלה שהתיימרו לדבר בשמנו, וכאלה היו לא מעט באותה תקופה.
ודבר אחרון, ובזה אני באמת אחתום את העניין הזה. פניתי אליכם אחרי הרבה מאד התלבטויות, פשוט כי אני נושא איתי את כל הזכרונות האלה, והם יושבים לי על המצפון, ורציתי לדבר, לשפוך קצת. מאד חשוב לי שהדברים שלי לא יהפכו להיות משהו שמשתמשים בו נגד החברים שלי, או נגד הצבא שלנו באופן כללי. אני אוהב את הארץ הזאת. באתי אליכם מתוך דאגה לחברה שאני חי בה, וגם, זה נכון, אני לא אסתיר, גם כי רציתי להוריד מעל עצמי קצת אשמה. למרות זאת, אני רוצה שיהיה ברור, שאת כל מה שעשיתי, עשיתי מתוך תחושת שליחות; וגם אם היו התחלקויות פה ושם, הן לא היו מתוך רוע לב או זדון. לפעמים, מתוך שחיקה, כן, זה כן. כשמגיע החורף השלישי בלי אַפְטֵר אחד לרפואה, ובמקום לחלק לנו מזון מחלקים לנו בסתר פמפלטים על תודעה כוזבת, הבן אדם קצת מאבד את שיקול הדעת, כן. ולפעמים עושים דברים שבדיעבד, או אחר-כך, או במבט מבחוץ, אפשר להגיד עליהם, לא הייתי צריך לעשות את זה. אבל באותו הרגע, כשאתה נמצא בשטח, אתה צריך לקבל החלטה. ואז, באותו הרגע, יותר מבכל רגע אחר, האינסטינקט הוא זה שמפעיל אותך. ואז – אז, או שזה אתה, או שזה אנטון. אז כן, אתה מניח לו יד על הכתף. להגיד לכם שאני שלם עם זה? אם הייתי שלם עם זה, כנראה שלא הייתי מדבר אתכם היום. אבל להגיד לך שהיום, באותה הסיטואציה, הייתי פועל אחרת? לא, את זה אני לא אגיד. אם הייתי פועל אחרת, כנראה שלא הייתי מדבר אתכם היום.

[סוף ראיון עם ג. ו. משך ראיון כולל: שלוש וחצי שעות, כולל שתי הפסקות קפה, הפסקת שירותים אחת, והפסקת סיגריה. מתשאל: אלכסיי גרישינסקי. קלטת מס' 1178-12]