יום חמישי, 14 באפריל 2011

enterrement de garçon de Vie


ברנר, כשנכנס, בעט בפח. שאלתי אותו למה הוא בעט בפח. שאלתי: ברנר, למה בעטת בפח? ברנר לא ענה, ופשוט התיישב, באמצע הספה. את הרגליים הוא הרים על השולחן. שאלתי אותו למה הוא שם את הרגליים על השולחן. שאלתי: למה על השולחן, ברנר. ברנר לא ענה.
אחר-כך נכנס זוסמן. זוסמן חלף על פני הפח, ששכב על הרצפה, ועם המרפק העיף את התמונה שהיתה מונחת על הפסנתר. התמונה ריחפה, נגחה ברצפה, והתנפצה. שאלתי את זוסמן למה הוא העיף את התמונה. שאלתי: זוסמן, למה העפת את התמונה? זוסמן לא ענה, אבל ברנר אמר, בטעות, לא בכוונה. לא ידעתי אם הוא מדבר על עצמו, או על זוסמן, או גם וגם. זוסמן התיישב על הכורסא, ומשך בידית של ההדום המתקפל. עכשיו גם הרגליים שלו עלו לאוויר.
שלישי הגיע עזר. עזר נגח במנורה. עזר גבוה, אבל לא כל-כך גבוה. כדי להגיע למנורה, הוא היה צריך לזנק. הוא זינק. על זה כבר קשה להגיד שזה היה בטעות. שאלתי אותו למה הוא נגח במנורה. שאלתי: עזר, למה נגחת במנורה? עזר שפשף את המצח, ואמר, אם אתה מפזר זכוכיות על הרצפה, תדאג לפחות שהמנורות לא יהיו כל-כך נמוכות. ואז הוא התיישב מימין לברנר, והרים גם כן רגליים על השולחן.
אחרון נכנס יחיאל כרמי. הוא הסתכל על המנורה, שעוד התנדנדה, על הפח, שעוד שכב, ועל הזכוכיות, שעוד היו מפוזרות. ואז הוא עשה צעד מאד גדול מעל הכל, והלך להתיישב לשמאלו של ברנר. כבר לא היה מקום לרגליים על השולחן, אז הוא הניח אותן על משענת היד של הספה, שעליה ישב זוסמן. זוסמן הסתכל על הסוליות של יחיאל כרמי, ואמר לו שהוא דרך על משהו מסריח. יחיאל כרמי התכופף קדימה, קיפל את הרגליים, ועיקם את האף. ברנר ועזר נופפו עם הידיים מול הפנים. יחיאל כרמי חלץ את הנעליים וזרק אותן הצידה. נעל אחת פגעה ברמקול, השניה באגרטל שעל הרמקול. האגרטל נפל, הפרחים שהיו בו התפזרו, ומים נשפכו על השטיח. שאלתי אותו למה הוא העיף את הנעל שלו על הפרחים. שאלתי: למה על הפרחים, יחיאל, למה על הפרחים. הוא לא ענה, אבל ברנר אמר, בטעות, לא בכוונה.
לקחתי שרפרף קטן, והתיישבתי מולם. אמרתי להם שאני מאד שמח שהם באו. אמרתי: אני מאד שמח שבאתם. זה היה נכון, באמת שמחתי שהם באו. במיוחד עזר, שאותו לא יוצא לי לראות הרבה. וזוסמן, הוא תמיד ידע לעשות שמח. ברנר היה חבר מילדות. ואת יחיאל כרמי לא יכולתי שלא להזמין, הוא ישב בשולחן ממולי, בעבודה. מאד שמחתי שכולם באו. ארבעה חברים זה כבר ממש חבורה.
זוסמן שאל, נו, מה קורה עכשיו?
אמרתי לו, ובעצם לכולם, שחשבתי שהכי טוב שנדבר על כל מיני דברים אישיים, ככה, נפתח. אמרתי: חשבתי שנדבר על דברים אישיים, שכל אחד יספר קצת על עצמו, דברים פנימיים, ישתף את האחרים. הם לא הגיבו, אז המשכתי לדבר, אמרתי, והאחרים יקשיבו למי שמדבר, ומתוך ההקשבה גם כן יגידו דברים, יגיבו. יחיאל כרמי הרים גבות. עזר השתעל. ברנר חרחר. זוסמן כיווץ את המצח והעביר את המבט ביני לבין האחרים.
עזר שאל, לאיזה בדיוק דברים אינטימיים אני מתכוון.
אמרתי שאני לא יודע, כל אחד ומה שהוא יביא, דברים אישיים, דברים שאי-אפשר לדבר עליהם ביום-יום. אמרתי, דברים שקרובים אל הלב, שאפשר להגיד רק בסביבה בטוחה, מוגנת. זוסמן המשיך להעביר מבטים בין כולם לבין כולם. עזר קם, הלך למטבח, פתח וסגר ארונות, אחר-כך פתח את הפריזר, וחזר עם בקבוק של וודקה. הוא הבריג החוצה את הפקק, ושפך לי את כל תכולת הבקבוק על הראש. הוודקה היתה קרה, ורטובה, ובריח של וודקה. היא נזלה לי על השערות, ואז על הפנים, ואז על החולצה, ואז על המכנסיים. זה לקח קצת זמן, כי הוא שפך את כל הבקבוק, וגם כי הפתח של הבקבוק היה צר.
כשהוא סיים לשפוך את הוודקה, הוא השליך הצידה את הבקבוק. הבקבוק עף דרך המקום שבו עמד קודם האגרטל עם הפרחים, והמשיך במעוף, החוצה מהחלון. מישהו בחוץ צעק אַי. אַי! ברנר קם, הציץ החוצה, הכניס את הראש בחזרה פנימה, וסגר את החלון.
מחיתי את הוודקה מהפנים, ואמרתי שאם הם לא רוצים, לא חייבים לדבר על דברים אישיים. אפשר גם לדבר סתם, על דברים כלליים. הם שתקו, אז המשכתי לדבר, אמרתי, למשל, תוכניות טלוויזיה. משחקי כדור. התפתחויות במדע. ניסיתי להגיד כמה שיותר דברים של בנים. אמרתי, תעשיה כבדה. מתכות. סגסוגות. מרוצי סוסים. מרוצי מכוניות? חיפשתי מה יעורר בהם איזה תגובה, יוציא אותם מהשתיקה הלא נעימה הזאת. אמרתי, ציד איילים. ציד כרישים. התפרצויות געשיות. נמלים טורפות? הם אפילו לא מצמצו. חשבתי שאולי הם מעדיפים דברים מתחום הרפואה. אמרתי, מיפוי הגנום האנושי. סרטן הריאות. שחמת הכבד. עזר קם, ניגש אלי, נתן לי סטירה, והתיישב.
הבנתי: שחמת הכבד – לא.
זוסמן אמר, בבקשה תגיד לי שיש חשפנית.
אמרתי שברור שיש, פשוט לא רציתי לקרוא לה לפני שנעמיק קצת את ההיכרות בינינו.
זוסמן אמר, העמקנו די.
קמתי, הלכתי לחדר השינה, דפקתי בדלת. לא היתה תשובה, אז פתחתי את הדלת, קצת. דרך הפתח אמרתי, נראה לי שאת יכולה לבוא. חיכיתי כמה רגעים, אבל לא היתה תגובה, אז סגרתי בעדינות את הדלת וחזרתי לסלון. אמרתי שאולי כדאי שאני אכבה את האור. אמרתי: אני אכבה את האור, לא? זוסמן אמר, תכבה, אבל לא יותר מדי. כיביתי את האור בסלון, ובאמת נהיה חשוך מדי, אז הדלקתי את האור במטבח.
ישבנו לחכות.
אחרי כמה דקות שמענו שהדלת של חדר השינה נפתחת, ואחר-כך נסגרת. היו קולות של נעלי עקב, ואז, על גביהם, הגיעה החשפנית, ונעמדה ליד הטלוויזיה.
זוסמן צעק, ווווּ.
החשפנית עשתה סיבוב במקום, הסתכלה עלינו כדי לוודא שאנחנו מסתכלים, ואז הורידה את הכובע, את הצעיף, את מעיל הפרווה, את הסוודר עם הכפתורים, את נעלי העקב, את החולצה, את החגורה, את המכנסיים, את הגרביונים, את המחוך, את החזיה, את התחתונים, את השעון, את השרשרת, את הצמידים.
יחיאל כרמי אמר, המחממי אוזניים.
החשפנית הורידה את המחממי אוזניים.
זוסמן צעק, ווווּ.
החשפנית שוב עשתה סיבוב במקום.
עזר מחא כפיים. כולם הצטרפו.
חיכינו שיקרה משהו, אבל שום דבר מיוחד לא קרה. החשפנית גם כן חיכתה. כשהיא ראתה שאנחנו לא עושים כלום, היא הרימה את הצעיף, כרכה אותו סביב המותניים, והתחילה ללכת בצעדים איטיים לאורך הסלון, מושכת באצבע יד שמאל את השפה התחתונה שלה כלפי מטה. בהתחלה היא הלכה לכיוון החלון, אבל כשהיא דרכה על הפרחים היא הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון השני. אמרתי לה שתזהר, כי יש שם זכוכיות. אמרתי: תיזהרי, זכוכיות. היא הסתובבה שוב וחזרה למקום שבו היא עמדה בהתחלה.
ואז היא סובבה אלינו את הגב, התכופפה על ארבע, ונאנחה. ואז הזדקפה, הרימה ידיים למעלה, וקפצה.
עזר אמר: כמו בצבא.
היא שוב הסתובבה אלינו, הרימה למעלה ולמטה את הידיים, עשתה תנועות של שחייה, ואז קדה קידה.
מחאנו כפיים.
היא לבשה בחזרה את התחתונים, את החזיה, את המחוך, את הגרביונים, את המכנסיים, את החגורה, את החולצה, את השעון, את הצמידים, את השרשרת, את הסוודר עם הכפתורים, את נעלי העקב, את מעיל הפרווה, את הכובע, את הצעיף.
זוסמן צעק, ווווּ.
יחיאל כרמי אמר, המחממי אוזניים.
היא לקחה את המחממי אוזניים, ניגשה אלי, והלבישה אותם עלי, בעדינות.
ברנר, שישב מאחורי, טפח לי על הגב.
כולם מחאו כפיים, חוץ ממני, כי הנחתי שמוחאים לכבודי.
החשפנית שוב קדה קידה, יצאה, וסגרה אחריה את הדלת.
יחיאל כרמי אמר: ואוו.
זוסמן קם. הוא אמר שאמרתי קודם שאני רוצה שכל אחד יגיד משהו אישי, אז יש לו משהו אישי להגיד: מזל טוב. ועכשיו הוא מצטער, אבל הוא מוכרח ללכת. הוא חיבק אותי, והלך לכיוון הדלת. כשהוא עבר ליד השידה, עם המרפק, הוא נתן מכה קטנה לטרנזיסטור, שנפל על הרצפה והתפרק. הוא הסתובב אלי וחייך חיוך מתנצל. עשיתי לו תנועה של 'לא חשוב'.
אחר-כך קם עזר. הוא גם היה חייב ללכת. הוא אמר, אני גם חייב ללכת. אמרתי לו, טוב. הוא אמר: מזל טוב, וטפח לי על הלחי. אחר-כך הוא הלך לכיוון היציאה, וכשהגיע לאיזור של הזכוכיות, זינק ונגח במנורה.
אז קם יחיאל כרמי. הוא אמר, יופי של מסיבה, באמת שיהיה במזל, ונתן לי אגרוף בכתף. אמרתי לו, תודה, ושפשפתי את הכתף. בדרך ליציאה, הוא התכופף, הרים את הפח, אבל אז, עם המותן, הפיל את הכסא-פסנתר. הכסא נפל, והכרית שלו התגלגלה הצידה. הוא עשה תנועה של 'לא חשוב', ויצא.
נשארנו רק ברנר ואני.
קיוויתי שברנר ישאר עוד קצת.
ברנר קם.
שאלתי אותו אם הוא כבר הולך. שאלתי: אתה הולך?
הוא אמר: כן.
אמרתי, חבל.
הוא התקרב אלי, ונישק אותי.
הסמקתי.
הוא אמר: אהבתי את העיצוב של הדירה.
אמרתי, תודה.
הוא אמר: מזל טוב.
אמרתי, תודה.
הוא הלך לכיוון הדלת, ורגע לפני שיצא, הסתובב, ואמר, תוריד את המחממי אוזניים, אתה נראה כמו דביל.
אמרתי, תודה.
הוא יצא.
עמדתי שם כמה דקות, ואז יצאתי לחדר מדרגות, ופתחתי את הדלת של הארון חשמל.
היא יצאה החוצה, מתחה את הידיים ואת הרגליים, ושאלה, איך היא הייתה. היא שאלה: איך הייתי?
אמרתי לה שהיא היתה מקסימה.
חזרנו לתוך הדירה.
היא אמרה, בלגאן עשיתם פה.
אמרתי, כן.
היא אמרה, אבל נהנית?
אמרתי, כן.
היא אמרה, זה שעשה ווווּ, זה זוסמן, שסיפרת לי עליו, מהצבא?
אמרתי, כן.
היא אמרה, דמיינתי אותו אחרת.
אמרתי, כן.
שתקנו.
היא אמרה, נסדר עכשיו או מחר?
אמרתי, עכשיו. מחר יש לנו דברים אחרים על הראש.
היא אמרה, נכון.
היא הלכה למטבח והביאה מטאטא ויעה.
אמרתי, באיזה שעה צריך להיות מחר בסלון כלות?
היא אמרה: בשלוש.