הרגע הנורא ביותר, אמרה-לא-אמרה שרה
הוניגמן (אמרה שהיא לא אומרת כשהיא מדברת בפני נוער, כי צריך לתווך להם, לעדן),
הרגע הנורא ביותר היה ההגעה לאושוויץ. היא כאמור לא אמרה לנו את זה כהצהרה, להפך:
כהצהרה שאינה נותנת. אך בדרך יצא שאמרה: הרגע הנורא ביותר היה ההגעה לאושוויץ. ולא
קשה לנחש למה, מרגע שזה נאמר זה אפילו מתבקש, וקל, זה מאד גרפי, לדמיין את זה (גם
אם זה דמיון של סרטים, דמיון שבעקבות סרטים, והוא לכן תמונתי בלבד ונעדר ריח). זאת
שרה, שיושבת איתי בקבוצת ההדרכה החד-חודשית של מתנדבי עמך, ולפני זמן מה בחייה –
ששים ומשהו שנה, אבל בכל זאת, לא כל כך מזמן, על רצף חייה – לפני כמה זמן היה מין
רגע כזה, שבו היא הגיעה לאושוויץ, ודלת הקרון נפתחה, או לא נפתחה. אחר-כך, יושב
הבן אדם בבר, 'אוטו', החדש, ברקע מוסיקה, ראפ שחור מגניב, אין דאגות בעולם,
יושבים, כותבים. צעירים. בלי היסטוריה של ממש, לא דרמטית, בכל אופן, בלי הדחסות
לתוך קרונות בקר, בלי ריחות של בשר אדם שרוף. מילא שזה בספרים ומילא שבסרטים, אבל
כשזה בא מאנשים ממש, שלידך, ושאתה נפגש איתם פעם בחודש, - נו, אני פוחד להשמע
דרמטי, וכל העניין פה הוא לא הדרמטיות, הוא הרגילות, הרגילות שבה מעורבבת הממשות
בזוועה ובחזרה לשגרה. זה הדבר הבו-בזמן בלתי נסבל ובלתי נתפס ובלתי אפשרי וממשי
מדי, שרגע אחרי שהתפוצצת לרסיסים אתה מתחבר מהם ויושב לכתוב בבר, או שההוא שלידך,
שימיו עוד ספורים בעולם, ההוא שלידך התפוצץ לרסיסים ואתה יושב וכותב בבר, בכל מקרה
בצד אחד התפוצצות לרסיסים ובצד שני אפשרויות מזדמנות לסקס קל-דעת, ושניהם נמצאים
בו בזמן בו באדם, וגם אם הם טכנית לא בו בזמן או לא בו באדם, גם אם הם בזמנים
סמוכים או באדמים סמוכים, עדיין הם בו בעולם. מצד אחד אתה כותב 'מהו השד'
ועניינים כאלה, ומצד אחר בא לך לכתוב, בתום כל משפט שני, ואז עלו הנאצים באירופה
והשמידו את כל משפחתה. ואם תכתוב את זה כל משפט שני, זה כנראה יהיה נכון. ואז עלו
הנאצים באירופה והשמידו את כל משפחתה. עוצמת ההתפוצצות לגזרים כל-כך בלתי נתפסת,
שאיך אפשר אחרי זה מה? ואז אחרי זה אתה כותב מגזרים
מרוטשים, עדר מובל לסחיטה. ואז מחשוף חולף. ואז תקווה להגיע בסוף הסיר, איפה
שיש איזה שארית ירק. ברמנית יפהפיה שואלת: הכל בסדר? הכל בסדר. הרגע הכי נורא?
ההגעה לאושוויץ. אבל על זה אני לא מספרת, אני מספרת להם סיפור אחר, איך בסוף, אחרי
שנגמר, הרוסים שמרו על החיילים הגרמנים ואמרו לנו, בבקשה, קחו מהם מה שתרצו,
ולקחתי מאחד מהם פותחן קופסאות עם צלב קרס עליו, ושמרתי אותו עד היום, ובהרצאות
אני מראה לילדים, וכולם מעבירים את זה לראות ולגעת, וזה סיפור אופטימי, וגם משהו
שהם יכולים לגעת בו, ומשהו שהם מסוגלים לקלוט, כיתה ב' (או ה'?). שושה, לעומת זאת,
מספרת על שיר בהונגרית שאיזה רב היה שר בצריף אחרי שהקאפו הלך, ועל התרוממות הרוח
שהתלוותה אליו. ואז – לקראטה, והתעסקות אם השיעור טוב או לא, ומי הגיע ומי צריך
לקבל דרגה, חה. ומילא היה רק זה או רק זה, רק תפל או רק מוות, רק מהות או רק שטות –
מילא, אבל כשהן מעורבות ככה המהות והשטות, כשהן מין עיסה כזאת, גושית, רגע אחד
יורים בך ורגע אחר כך אתה צופר לרכב המתמהמה שלפניך, רגע אתה מעדכן סטטוס בפייסבוק
ורגע אחריו מרוצצים את גולגולת התינוק שלך מול עיניך, ואז אתה אוכל זיתים, ויש
חרצנים, ואתה מחפש איפה לירוק אותם, כי אין פח, בשום מקום אין פח, אז אתה מוציא
אותם בהיחבא לתוך היד ואז תקוע איתם כל הערב. ההגעה לאושוויץ: אם צריך לבחור רגע
אחד שהוא הכי נורא, זה הרגע הנבחר. וזה באמת רגע, וקל, כך נדמה, לדמיין אותו. עם
החרצנים של הזיתים מה לעשות? נתקעים איתם כל הערב. אפשר לעשן פה? מאפרה מאולתרת
מתחתית כוס בירה מכווצ'צ'ת. בלי עמבה, בלי בצל (יש לי דייט). בגלל הריח? הנביחות?
הזרקורים? הצעקות? מגדלי השמירה? אולי בגלל ההבנה, הנוחתת על המוח ברגע אחד והיא
מאד מוחלטת, מרגע שנחתה; ההבנה, שנקודת המוצא, ואפילו הנסיעה, לא עומדות בשום פנים
ואופן על רצף אחד עם נקודת הסיום, שהיא מעתה ואילך המציאות, גם אם שתיהן נמצאות
בשני הצדדים של אותה מסילת רכבת; שהמקום החדש הוא הוא הגיהנום עלי אדמות, שאין בו
שום דבר מיסטי או מיתולוגי, שהוא ארצי לגמרי, ושאתה נתינו, עד נצח או מוות, מי
שיבוא קודם, ודומה שאיכשהוא שניהם הגיעו בו בזמן, והם אינם מתווכחים זה עם זה.
שציר הזמן שלך תם, ושאתה בעצמך תמתָּ; אלא שבטריק אכזרי, במקום שתזכה לקבורה
נאותה, הוציאו את גופך מהקבר, ניקו קצת (לא הרבה), ואתה נדרש להמשיך להזיז את גופך
ממקום למקום – מילא בשביל לשרת משהו, או מישהו, אבל אפילו לא זה, סתם בשביל להיות,
כלומר לא להיות, כלומר להיות אין ישנו. שנאמר על ידי חכמים ממני – אפילו את זכות
המוות לקחו ממך. לא מת-חי: אין-יש. מישהו השהה את התמונה ברגע ההתפוצצות, ואתה
ממשיך לזוז, אלא שחלקיך מפוזרים, או לפחות רחוקים זה מזה מרחק אוויר קטן. מחוברים
הם לא, אבל גם הסיפוק שבהתפרקות אינו ניתן לך.
אתה רוצה לשתות משהו?
מה יש למעלה?
יש מקום על הבר?
הזמנתם כבר?
מה יש לאכול?
מה אני אשתה?
את באה לפה הרבה?
אפשר להנמיך את המזגן?
קר.
(20.05.2011)
