מעשיה רוסית ידועה מספרת על סוס אחד, לבן ובעל נחיריים מצחיקים, שהיה מסתובב בערבות של סיביר, מנותק מכל אדם וחיה, ואוכל כל דבר שנקרה על דרכו. כיוון ששום דבר לא נקרה על דרכו – סיביר, היא, אחרי הכל ולמרות הכל, סיביר – הוא לא אכל דבר, והיה מאבד ממשקלו עם כל יום שחלף. כשבכל זאת נקרה על דרכו איזה דבר – למשל, מדפסת ישנה שיצאה מכלל שימוש והושלכה אל השלג, או סט מרופט של מטריות בצבעים תואמים – הוא היה מתנפל עליהם, אחוז בולמוס רעב בלתי מרוסן, לועס אותם בשיניים חורקות וגרוגרת גורסת, ואז, חסר סבלנות, בולע אותם כמות שהם.
(יום אחד פגש את הבודהה בדרך, ובלי לחשוב פעמיים בלע אותו חי. הבודהה, שנוכחותו בסיביר מלכתחילה לא היתה אלא תוצאה של טעות איומה של סוכנת נסיעות אחת, מעט פוזלת ובעלת ליקויים קשים ביכולת הארגונית – ליקויים שהביאו, יחד עם שליחתו של הבודהה לסיביר, להגעתה של נבחרת מרשימה למדי של מהפכנים צעירים, ומי שעתיד לימים להקרא "לנין" ביניהם, לחופים המרגיעים ועתירי הכימיקלים של גואה, במקום למחנה מעצר עטוי שלג ועתיר שומרים משופמים – טעות אשר, כידוע, רבים עוד צפויים היו לשלם עליה בחייהם ובמותם – ובכן בודהה דווקא נהנה מהבליעה הפתאומית, התיישב על גבי אחד הספסלים בבטנו של הסוס, ובעזרת זוג מסרגות שמצא בדופן הקיבה החל להכין לעצמו פיג'מה לחורף. אולם חוקרים נוטים להאמין שחלק זה של המעשיה הוא תוספת מאוחרת שלה, ולא חלק מהסיפור המקורי).
ובכן, יום אחד החליט הסוס שהגיעה השעה להתמסד. הדבר היה אחרי כמה לילות שבהן אימו, שהיתה סוסה גזעית ממוצא יהודי-פולני, הופיעה בחלומו כשהיא לבושה בשמלה שחורה, מניעה את ראשה הנה והנה, נאנחת, צונפת, ואז ממלמלת – "מתי כבר תהיה לי נחת". הוא היה מתעורר מהחלומות האלה שטוף זיעה סוסית קרה ומגלה כי תוך כדי שינה ציירו בשלג רגליו עטויות הפרסה צורה של סוסה בעלת שדיים ענקיים וחוטיני דקיק שלראשה כובע בוקרים, המזמינה אל אורוותה סוס שחור-רעמה בעל מידות מופרזות, שלגופו חליפה של שרברב. (חוקרים אחדים טוענים כי גם חלק זה במעשיה הוא תוספת מאוחרת, אולם הדבר נתון עדיין במחלוקת אקדמית עזה). ובאמת, הסוס הרגיש כבר תקופה לא קצרה כי זמן רב מדי מחייו הבוגרים מתבזבז על שיטוט באתרי פורנו (כנ"ל). בכל אופן, לאחר לבטים ארוכים החליט הסוס לשים פעמיו אל העיירה הקרובה ולמצוא לעצמו סוף סוף בת זוג. רצה הגורל ואותה "עיירה קרובה" היתה מרוחקת מאה וחמישים אלף מילין ממקום המצאו של הסוס. אולם הוא מיהר לחשב, כי אם רק יצעד בכל יום מייל אחד, בתוך מאה וחמישים אלף ימים הוא יגיע לבטח אל אותה עיירה. "גם מסע של מאה וחמישים אלף מילין מתחיל בחישוב שטותי אחד", אמר לעצמו, ויצא לדרך.
החישוב התברר כמדויק; אולם בדרכו של הסוס, למרבה הצער, לא נקרה שום דבר אכיל או עכיל, לבד משתי שידות איקאה מפוחמות ומכשיר ג'י-פי-אס אחד, שדווקא יכול היה להועיל לו, אילו היו לו בטריות, ואילו ידע להשתמש בו, ואילולא היה, כמו דברים כה רבים אחרים, תוספת מאוחרת לסיפור. כך או אחרת, כשהגיע הסוס לאותה עיירה כבר היה רעב כל-כך, ששכח לשם מה הגיע. רב העיירה, שחמד בסוס לעצמו מרגע שהבחין בו מתקרב במשקפתו המשוכללת, מיהר לצאת לקראתו, מבקש להקדים בכך את כומר העיירה, שאחד מתחביביו היה הכנת נקניקים מחיות שאכלו מזון-חופש לא מרוסס. אולם גם לכומר היתה משקפת משוכללת, וגם הוא יצא לקדם את פניו של הסוס; וכמוהם גם המופתי המחוזי (לו דווקא היה טלסקופ עם יכולות ראיית לילה, שהוברח לעיירה במנהרות מהגבול עם פקיסטאן והוחבא מתחת למיטה), הלאמה (חוש ריח מפותח) והשמאן האפריקאי (לו לא היה שום מכשור, אולם הוא נהג לעשות צרכיו בחצר, וכך יצא שנקרה לשם). הסוס, שהיה כאמור זקוק עד מאד לפחמימות, הביט שניה קצרה אחת בחבורה המוזרה הזאת, וללא היסוס מיותר טרף אותם חיים – למעשה, את כולם מלבד השמאן, שכרע באותה השעה מאחורי חומת לבנים קטנה. בני העיירה, שהגיעו למקום לשמע צווחותיו של השמאן, לא הצליחו להבין דבר מבירבוריו המבולבלים, אולם כשהבחינו בציצית שהיתה זרוקה על השלג בסמיכות מחשידה לטבעת הזהב של הכומר, הניחו כי בוודאי קרה כאן איזה אסון שהיהודים אשמים בו – מה, שאגב, לא היה בלתי נכון – והחלו פורעים בשכניהם עטויי הכיפות, פרעות שהתפשטו אחר-כך גם לעיירות הסמוכות ונודעו, לימים, כ'סופות בנגב'.
זוהי, כאמור, מעשיה רוסית ידועה. מוזרה מעט, אמנם, אך כאלה הם הרוסים – עם מוזר. יש הטוענים שמעשיה זו היא היא המקור של הפתגם הרוסי הנפוץ, "לא בודקים שיניים לסוס שקיבלת במתנה". ואם לא שלו, אז לפחות של הפתגם המוכר, "אם אתה רואה שתי ציפורים על העץ, אל תתפלא אם אחת מהן היא בעצם חתול". אולם אני, שאינני מומחה אך יצא לי כבר להכיר כמה וכמה משלים ונמשלים, לי דווקא נדמה שהסיפור הזה אינו עומד בבסיסו של כלום; שזהו סיפור, סיפור אנושי, סיפור אנושי מזעזע, ותו לא.
