בהתחלה כולם היו לבושים ודפדפו באלבומים. באלבומים ראו בעיקר נשים, מכל המינים: נשים סוסות, ונשים פרפרות, נשים חיפושיות ונשים חתולות, נשים תולעות ונשים ציפורים, היו גם כמה נשים אנושיות, שלוש, קרוב יחסית לכריכה האחורית. כל הנשים היו מכוסות עיניים, חוץ מהנשים ממשפחת החרקים, שאצלן לכסות עיניים היה חסר משמעות, יש להן מחושים. בין דפדוף לדפדוף, האנשים החליפו ביניהם מבטים (כמו משחק כדור: אחד זרק לשני מבט, וזה העביר אותו למישהי שלישית, שמיהרה לזרוק את המבט בחזרה; הראשון, זה שזרק אבל לא מסרו אליו, הביט על אחת אחרת; היא קלטה את מבטו וכדררה בעיקר עם עצמה. היו כאלו שזרקו לאויר, היו כאלו שזרקו לאחרים על הגב, היו שרק קיבלו ולא מסרו, היו שרק מסרו ולא קיבלו, והיו כאלו עם משקפי שמש, שאף אחד לא ראה מה עשו, ובטח לא עשו שום דבר). כמה ברכיים נגעו בברכיים אחרות, אבל לא במתכוון, לפחות לא בינתיים.
התחילה מוסיקה. היא היתה רועשת באופן לא נעים, וחצי מהאנשים, החצי היותר רגיש מבחינה חושית, סתם את האוזניים. סתימת האוזניים נעשתה בצורה טקסית: קודם כל נזקרו האצבעות כלפי התקרה, ורק אחר-כך הורם המכלול זרוע-מרפק-אמה-אצבע, סביב מפרק הכתף, מעלה, כך שהאצבעות המתוחות נתקעו בתוך חורי האוזניים. ואם לדייק: לא בתוך חורי האוזניים ממש, אלא כלפי הבליטה הטרפזית הסמוכה לפתח השמיעה, והמאפשרת, במצבים ממין זה, לעמעם את עוצמת הקול על ידי חסימת נתיב כניסתו אל תוך המוח. החצי הפחות רגיש מבחינה חושית, שעבורו המוסיקה המתמתמת היתה בראש ובראשונה איתות מבורך להתלהטות הערב, ניצל את פרישת הכנפיים של פוקקות האוזניים, ושלח את זרועותיו לאחוז בשדיים שניצבו עתה מחוסרי ההגנה וצמאים למגע. שדיים כוסו בידיים, אנחת רווחה כללית.
המוסיקה נפסקה, נשמע קול מצילתיים, המוסיקה חזרה. הכל קמו כגוש מרושת אחד והחלו להניע את רגליהם. עובד רב תושיה של המקום, דליל שיער וזריז כפיים, מיהר לעבור בין הספות ולאסוף את האלבומים, שהושארו, בחלקם, פתוחים והפוכים על השולחנות הטרקליניים החומים. בחדר השירות הוא סידר את האלבומים בתוך ארון מעץ, ממויינים בסדר אלפביתי, לפי שם המשפחה של העורך. לאחר שסיים לסדר את האלבומים, הלך לנקות את השירותים.
בקומה השנייה, בינתיים, עובד אחר, אחיין מדרגה שנייה של העובד הראשון, הכין את הקרקע להמשך הערב. הוא רוקן בקבוק של קצף לתוך אמבט מבעבע, ופרש כריות מרובעות, קפיציות, בצורה קשתית, על פני המיטות. מדי פעם הציץ למטה: סבך הנשים סתומות האוזניים והגברים פשוטי הזרועות עדיין חולל שם, עכביש שתוי התר אחר תנוחה יציבה על גבי קוריו הרעועים. אחר כך חשב, שיתכן ומוטב היה לשפוך לאמבט מעט פחות קצף. בשעה הזאת, הקצף הגיע כבר לגובה ברכיו.
בינתיים, נרשמה התרחשות בבר: שני המוזגים, שהיו בעלי חזות טווטונית ברורה, חלצו את הפקקים משבעה בקבוקים שקופים של וודקה אוקראינית זולה, ושפכו את תכולתם אל תוך שוקת כסופה, ממנה התבלטו אחד-עשר ברזים דקי-צנרת. לאחר מכן, צלצלו בפעמון. מיד הרפו כל אוחזי הדדיים מאחוזותיהם, ונעמדו באחד-עשר טורים ישרים, מול כל ברז – טור. סותמות האוזניים ניצלו את ההרפייה הרגעית וניערו את המרפקים, להזרים מעט דם טרי לתוך כפות ידיהן. בעברו הנגדי של הבר הוסר הלוט מעל קערה ענקית, מלאה עלי חסה; הנשים התגודדו סביבה, הצמידו את פרקי ידיהן מאחורי גבן וגהרו, גוון מקושת, אל הקערה, ללעוס את החסה במלוא פיהן. טורי הגברים, באותה העת, שתו. לאחר שסיימו לינוק מן הברזים, נשמע שוב קול מצילתיים, ומוסיקת הרקע שינתה באחת את טעמה: את הצלילים האלקטרונים הצורמים החליפו כינורות מיבבים. ברהמס. האות הובן: הנשים, קרעי חסה בולטים עדיין מפיותיהן, והגברים, לחייהם מלאות משקה, נעמדו זה מול זו, טור אלכסוני של צמדים שנמשך מגרם המדרגות ועד לפתח הבר, אחזו איש בגרון רעהו, והחלו להניע את האגן מצד לצד. סדרן הספרים, שסיים בשלב ההוא למרק את תאי השירותים, עבר בין הזוגות ובמיומנות ראויה לשבח שחרר אותם מהעול המחניק של בגדיהם התחתונים. לכל מכנס, חצאית, תחתון ותחתונית הוא הצמיד תג ממוספר, ובמיומנות קלת אצבעות הידק לצווארונו של כל אחד מהרוקדים אטב הנושא את אותו המספר בדיוק, גם אם בפונט אחר. את הבגדים שבידיו העמיד על קולבים והוריד אותם אל הגרדרובה הסמוכה למסדרון הכניסה. ודאי, הסרת המכנסיים, החצאיות, התחתונים והתחתוניות, כדי שתוכל להתבצע כלל, דרשה הסרה מקדימה של הנעליים והמגפיים מקרסולי המפזזים; מלאכה זו בוצעה כמה רגעים קודם לכן, בחרישיות פלאית, על ידי עובד תורכי נמוך קומה העונה לשם ג'ורג'.
עתה, כשרק ביגוד עליון לגופם, החלו הרוקדים, לא בלי היסוס ראשוני, לחכך את ישבניהם אלו עם אלו. על תקרת המועדון הוקרנו שיקופיות מהטיול האחרון של בעלת המועדון, מאדאם דומיניק, בבנגקוק. דומיניק על שפת נהר, לפניה שלושה ילדים מקומיים, שחומי עור ומצחירי שיניים, השמאלי מסמן באצבעותיו 'וי' כלפי הצלם; דומיניק עם בחור משופם, אולי סבל, מול חזית של מקדש מצופה זהב; דומיניק אוכלת מקדונלדס. הטיול לבנגקוק היה טיול משמעותי מאד עבור דומיניק. כבר יותר משנתיים שלא יצאה את גבולות אירופה, וכבר יותר מארבע שנים שלא פגשה את בן אחיה המאומץ, שהיה טרנסווסטיט ועבד כדיילת בקו התעופה ברלין-אסיה. עתה, ביקשה לחסל שתי ציפורים במכה אחת. אמנם, היה קשה לדבר במהלך הטיסה: המנוע רטט, הכנפיים רעדו, מגשי האוכל קפצצו על גבי המדפונים המתקפלים. ברם, למרבה השמחה, מצבו המעורער של המטוס חייב נחיתת ביניים בבירה של איזו נסיכות סובייטו-מוסלמית נידחת. זה נתן להם קצת זמן לפטפט.
חיכוך ישבנים, חיכוך ישבנים. כמה כבר אפשר לחכך ישבנים? רחש של עצבנות קלה, אולי קוצר רוח, החל לעבור בין המתנוענעים. דומיניק היתה שקועה מדי בתמונותיה שלה על התקרה מכדי להבחין ברחש, אולם שותפה להפעלת המועדון, קליין הגדול, קלט בחושיו המיומנים כי הגיע העת להניע את הערב הלאה, וסינן לתוך מיקרופון זעיר שהיה מוצמד לצווארונו, לויטה, שפאנן זי זיש ביטה.
רגעים ספורים אחר-כך, כשגופה חבוק רשת דייגים שחורה, מלווה במעגל זרקורי בוהק, השתלשלה מן התקרה חשפנית ענוגת מרפקים ועטירת דדיים העונה לשם לואיזה. תוך כדי ירידתה צעד אל מרכז הרחבה גבר חסון וחשוף חזה, על פניו מסכת עור, והוא גורר אחריו מה שנראה כמו כסא גיניקולוג מתנייע. לואיזה, או, בפי חובביה, לואיז, סיימה את ירידתה האיטית ונחתה ברגליים פשוטות הישר לתוך המושב. חובש מסיכת העור, שלא היה אחר מאשר העובד המקציף מהקומה השניה, ריצע את לואיז אל הכסא, ולאחר שוידא כי היא מהודקת ללא יכולת תזוזה, שלף קופסת פח זהובה שמברשת בעלת ידית לבנה טובלת בתוכה, ערבב קלות, ואז, במשיכות רחבות, צבע את גופה של לואיז בצבע ירוק כספיתי. כל באי המקום כרעו בינתיים על ברכיהם (מאד רצו לשבת, אבל הישבנים היו חשופים והרצפה דביקה; העדיפו לכרוע), הביטו במתרחש, והחזיקו ידיים. כששכבת הצבע היתה אחידה דיה, הניח חובש המסיכה את המברשת בתוך פח דילול קטן, סגר את קופסת הצבע, והניח אותה בתא המיועד לכך תחת הכסא. אז, נעמד מאחורי עורפה של לואיז. בזהירות ובדקדקנות, הוא פרם את קשרי הרשת שעל כתפיה, וכשאלו היו מותרים כולם, הסיר ממנה את רשת הדייגים. הכורעים סביב מחאו כף.
שוב נשמע קול מצילתיים, והמוסיקה חזרה לתמתם. המסובים, שהכריעה לא הקלה על מפרקי ברכיהם, קמו באחת והחלו לפזז, הפעם בהתלהבות יתרה. חלקם עברו בסמוך ללואיז, ובהו מקרוב בקווים המרושתים שנראו על עורה. אחד מהאורחים, צבע בהכשרתו, בחן מקרוב במיוחד את עבודת הצביעה, וגילה כמה כתמים בלתי אחידים במעלה בית השחי הימני. חובש המסיכה, באותה העת, כבר החליף את בגדיו בחזרה לבגדים רגילים, והסיר את השרשרת המפרידה את החלל התחתון מגרם המדרגות המוביל אל הקומה השניה.
משהבחינו בהסרת השרשרת, עלו חצי מהאנשים לקומה השניה, והזדיינו.
שעתיים וחצי מאוחר יותר, עובד המלתחה, שהיה בעברו הרחוק שפחת המין של דומיניק, אחר-כך של קליין, ואז, לא בלי חפיפה, של כל אחד מהעובדים האחרים ובני משפחותיהם, ושלאחרונה חזר בתשובה והיה בהליכים מתקדמים של גיור – עובד המלתחה, כובע קופטי לראשו, הושיט את הבגדים הממוספרים לאחרוני העוזבים, שהיו בעת ההיא מדולדלי שרירים ורפויי איברים, וגם שתויים למדי. על שורת הספסלים הממוזרנים לאורכו של מסדרון היציאה היו עסוקים כולם בהתלבשות. נרשם רגע של מבוכה: זוג הגרביים של אחד המתלבשים, כך נראה עכשיו בבירור, לא היה באותו הצבע: גרב אחת היתה שחורה, והשנייה, בצבע כחול כהה. בת הזוג של הגורב הסורר, בניסיון לחפות על הטעות, חשפה בפתאומיות את שדיה והחלה לקרקר סביב צירה. אולם לפעולה זו היה אפקט הפוך מהרצוי: עתה אפילו המאבטח, שעד אותו רגע חלם בהקיץ, הפנה את מבטו לכיוון הזוג המוזר, ולא יכול היה שלא להבחין בטעות המצערת אך הרת הגורל, שהוטמנה בזריזות מסורבלת במעמקי נעל גבוהה וחופתה בכנפותיו של מכנס בז' חלקלק. מחוץ לפתח המועדון, אסף נהג מונית תורכי את הזוג המוזר והסיעם לביתם, מרחק אחת-עשרה וחצי דקות ארוכות של שתיקה מביכה. גם כשעלו במדרגות המובילות לדירתם, לא פצו פה. למחרת נפרדו.
