מעטות עוגמות הנפש המשתוות בעוצמתן לאכזבה הנגרמת בעטיה של פיצה גרועה. אולי בריחת בן הזוג לנישואים שני רגעים לפני החופה, וגם זה בספק. ולא רק פיצה: מזון גרוע באופן כללי. אורז תפל. פירה מיימי. בירה חמה. פיצוחים לא פריכים. בשר שבושל יתר על המידה. בננה בוסרית. יין חמוץ. גזר שהתרכך. שוקולד אגוזים שנמס והתקשה מחדש. חסה מרה. או רכה. או חומה בקצוות. ובכלל, דברים שאמורים להיות ירוקים והם חומים בקצוות, או שאמורים חומים והם ירוקים בקצוות. לחם שהתעבש. או שאמורים שקופים והם שחורים בקצוות, כמו בצל מטוגן שטוגן יתר על המידה. באופן כללי, דברים שאמורים להיות בצבע אחד והם לא באותו הצבע אלא בצבע אחר. עור של תיירת שבדית אחרי שבוע בים. מים צהובים בברז. שיער אדום. שפתון ירוק. לימונדה ורודה. מים ורודים. דברים ורודים באופן כללי. דגים ורודים. צפרדעים ורודות. טפסים ורודים של מס הכנסה. עגילים ורודים. עניבות ורודות. עניבות. כל שריד מהמאות שחלפו שהיום אינו משרת דבר מלבד לחנוק או לאיים על הצוואר. פפיונים. גיליוטינות. מחלות של מיתרי הקול.
ומכל אלו, בסופו של דבר, קרה דווקא זה: שני רגעים לפני החופה, פשוט לקחה את הרגליים – שלה, למרבה המזל – וברחה. אולי ברחה אינה המילה ההולמת. בכל מקרה, נסעה, מבלי להודיע על כך מראש, ומבלי לחזור. אולי חשה שלא בטוב. אולי. בכל אופן, בהגיע הרגע הגורלי, לא נכחה. לא במקום שהיתה צריכה לנכוח, בכל אופן. כנראה שנכחה במקום אחר. ובאותו רגע, צריך להודות, באותו רגע הדבר כאב. יותר מפיצה גרועה. יותר מאורז תפל. אולי בגלל המבוכה הכללית שהשתררה, אולי בגלל הפער בין הציפיה למימוש – באורז, בכל זאת, הציפיה אינה כל כך גבוהה. ולמרות שאינה גבוהה, האכזבה מאורז תפל – גדולה. אז על אחת כמה וכמה במקרה כזה.
כאן נכנסת שוב הפיצה. כי במקרה של פיצה, הציפיה בפירוש גבוהה. במיוחד אם היא נראית טוב, כלומר נראית כאילו טעמה יהיה טוב, כאילו תתפצח בין השיניים, חריפה מספיק, חמה, פריכה, מדויקת. או אז הציפיה עשויה להיות בצורה ברורה ומוחלטת גבוהה. גבוהה בהחלט. ולכן גם האכזבה – אם היא עבה מדי, ספוגית, קרירה, קמצנית בתבלון, עם גבינה גרועה או אפילו סתם רוטב עגבניות משעמם – האכזבה יכולה להיות גדולה, גדולה מאד. וההתאוששות לא פשוטה. ותחושת ההפסד על שקנית, והטפשות על שטעית. מעטות, אם בכלל קיימות, עוגמות הנפש המשתוות לאכזבה שכזו.
