יום רביעי, 23 ביולי 2014

וילה בג׳ונגל


בקיצור, אז הטלפון צלצל, והחבר האוסטרלי שלי היה מעבר לקו.

״הכל בסדר אצלך?״, הוא שאל.

פחות או יותר, עניתי. ואז שמעתי מין בום חזק, אבל דווקא מהצד שלו.

אז שאלתי אותו איך אצלו. הוא אמר שהכל על הכיפאק. ואז היה עוד בום.

״אה, הבומים? זה כלום. קדחת חזירים.״

לא הבנתי. אז הוא הסביר.

הוא עקר עם משפחתו לאוסטרליה לפני כמה שנים, מתוך רצון למצוא חיים בריאים ושקטים יותר. ״חלב קוקוס ודבש ביו-אורגני״, הוא הסביר לי בשעתו. הוא קנה שם בית גדול ומרווח, ובאמת בהתחלה החיים היו יפים ושקטים. אבל די מהר - את זה הוא הסביר לי עכשיו - התברר שהבית שלו ממוקם צפונית לשמורת חזירי בר, ולמען הדיוק, שמורת חזירי הבר הצפופה ביותר באוסטרליה, אם לא בעולם כולו. השמורה היתה מגודרת מכל הכיוונים, ובכל זאת, מפעם לפעם היו כמה חזירים עצבניים שהיו מצליחים לפרוץ את הגדר ולהסתער החוצה. הם היו ענקיים, היו טורפים וזורעים הרס בכל מה שנקרה בדרכם, ולכן היו מסוכנים מאד. הם גרמו ללא מעט תאונות דרכים, נשכו אנשים, והיו אפילו כמה מקרי מוות של ילדים שהם פשוט דרסו. בקיצור, המועצה היתה אמורה לתקן את הגדר במקומות שבהם היא נפרצה, אבל זה לא הספיק, והוא קנה רובה דו-קני די אימתני והצטרף למשמר השכונה, והם היו מפטרלים עשרים וארבע שעות ביממה באיזור המיושב, כדי לירות בחזירים האלה לפני שהם מגיעים לבתים.

״תאמין לי, זה לא חוויה נעימה, לירות ביצור כזה, כשהוא מסתער לכיוונך. כל המוח שלו והקיבה ויתר האיברים משפריצים לכל כיוון, והוא עוד ממשיך לרוץ ולחרחר גם אחרי שאתה תוקע בו כדורים, והכל מתמלא ריח נורא של דם. לא נעים״.

זה אכן לא נשמע נעים. שאלתי אותו אם אין פתרון אחר, חוץ מלירות עליהם. נגיד, לשפר את הגדר? הוא אמר שזה לא עזר, הם היו חופרים מתחת. התעקשתי - אז זה היה הפתרון? לירות עליהם? זה קצת מאה-שמונה עשרה, לא?

הוא הסביר שהם רצו לעשות דברים אחרים, אבל לא הרשו להם. כמו מה, שאלתי. הם רצו לדלל את האוכלוסיה באופן משמעותי, באמצעות הרעלה, הוא סיפר. אבל כל מיני חכמולוגים מארגוני זכויות בעלי חיים הסבירו שזה בלתי אפשרי, שזאת שמורה מוגנת, שזה מין נכחד. ״נכחד, אתה מבין? יש שם מאות אלפים של חזירים, והם כולם זהים לגמרי לחזירי בר במקומות אחרים בעולם. אבל הפעילי טבע האלה, שאכפת להם יותר מהחיים של החזירים מאשר מהחיים של הילדים שלי, טענו שלא, שזה מין עצמאי, שיש לו זכות קיום, ושאסור להשמיד אותו, שצריך לתת להם להתרבות בלי הפרעה בשמורה, שאפילו לירות בהם זה בלתי חוקי. ותבין, כשהם מתרבים הם נהיים יותר צפופים ויותר עצבניים ויותר מסתערים החוצה. פעם אפילו ניסו להביא לפה פקחים מחו״ל לראות שאנחנו לא יורים בהם יותר מדי. עלינו מפקחים! ומי יפקח עליהם? אנשים איבדו את הצפון״.

הסכמתי איתו שזה באמת נשמע לי לא סביר.

הוא המשיך בסיפור. מסתבר שהיה מאבק רציני באיזור שבו הוא גר אם כן או לא לזרוק מהאויר מנות בשר לחזירים. אלו שהיו בעד הסבירו שהחזירים עצבניים בגלל שיש להם מחסור במזון מזין, ושאם יאכילו אותם בשאריות בשר הם יהיו יותר טובי מזג, ואולי לא יסתערו בכלל החוצה מהשמורה. זה כמובן נראה לו טיעון מגוחך, הוא ידע שאם הם יאכלו, הם רק יפתחו יותר תאבון, ויהיו עוד יותר גדולים, והחשק שלהם לבשר רק יגבר, ולכן תמיד ירצו להסתער החוצה, כי יותר כיף לאכול את הברביקיו שמכינים בני האדם מאשר את העשב בשמורה. הויכוחים על זה במועצה המקומית הגיעו לאלימות ממש, כשאחד מהפצועים מנשיכת חזיר נפנף בגדם היד שלו, והציע פשוט להצניח לתוך השמורה את כל אותם אלו שבעד להאכיל את החזירים, שישמשו כמזון לחזירים בעצמם. ״אם כל כך אכפת לכם מהם, בבקשה, תצטרפו אליהם!״ הצעתו זכתה למחיאות כפיים סוערות, וכמה ״מאכילים״ חטפו מכות. ובינתיים צצו בעיות חדשות. קודם כל, התברר שבין החזירים היה זן קטלני במיוחד, כנראה איזה מוטציה גנטית, אולי בגלל שבסוף היו באמת כמה שהגניבו להם שאריות בשר, וככה עברו לחזירים כל מני דברים, תכונות, גנים, לא ברור, בכל מקרה: בין החזירים היה זן עם ניבי ענק ומהירות ריצה שלא תתואר. היה צריך לאתר את החזירים מהסוג הזה ולהשמיד אותם לפני שהם יתרבו. זה דרש להכנס לתוך השמורה עצמה. זאת היתה משימה חסרת סיכוי, כי תמיד היו עוד מהזן הזה, אבל אי אפשר היה פשוט לתת להם להתרבות בלי לעשות כלום. אז הוחלט להכשיר את כל מי שהגיע לגיל עשרים באותו מחוז להיות צייד חזירים, לקבץ אותם בקבוצות של חמישים איש, ולשלוח אותם לעומק השמורה כדי לנסות ולצוד את החזירים הקטלניים בעודם קטנים. זה כשלעצמו עלה בלא מעט נפגעים, הבן של השכן שלו, למשל, לא חזר מפעולה כזאת. אם זה לא היה מספיק גרוע, אז התחילו להיות בעיות נוספות - נשרים פראיים מצפון שהיו חוטפים תינוקות מהעגלות שלהם, וקנגרוים נשכניים ממזרח. אוסטרליה, מסתבר, זה ג׳ונגל אחד גדול. ושוב, כל מיני אמנות בין לאומיות ופעילי קוץ-בתחת מקומיים אסרו עליהם פשוט להרעיל את הנחלים או לשרוף את היערות או כל מני פעולות כאלה שהיו פותרות את העניין אחת ולתמיד. לא היתה ברירה, כל התושבים התחמשו ברובים, והיו מפטרלים יום ולילה, ויורים בחיות, בים, באויר ובדרכים. הכבישים כבר היו מלאים בדם, הגדרות בחלקי מוח, מראות לא נעימים בכלל. לא סביבה שנחמד לגדל בה ילדים.

אמרתי לו שזה נורא. תוך כדי השיחה שלנו יכולתי לשמוע שוב ושוב את הבומים בצד שלו, ושאלתי אם כרגע יש מתקפה מיוחדת של החזירים או משהו דומה. ״לא״, הוא אמר. ״זה יתושים״. שתקתי, אז הוא הסביר: היה חשש שיתושים יעבירו מחלות מהחזירים לבני האדם, קדחת חזירים או משהו דומה. אז אם מישהו היה רואה יתוש, הוא ישר היה יורה בו.

זה לא קצת הגזמה?, הקשיתי עליו.

״למה הגזמה? יש לנו רובים. היתושים מסוכנים. מה אתה רוצה שנעשה, ננסה לתפוס אותם במחיאות כפים, כמו מפגרים? לזרוק עליהם כריות? הרובים עושים את העבודה, תאמין לי.״

האמנתי. ובכל זאת שאלתי אם זה לא קצת רחוק ממה שהוא חלם עליו, כשהוא עבר לשם, עם החלב האורגני וכל זה.

״תשמע. האמת היא שזה היה חלום של ההורים שלי יותר משלי, שאני אעבור לפה. אבל מרגע שעברתי, קשה לעזוב. השקעתי פה יותר מדי. איבדתי חברים קרובים במאבק פה. אי אפשר לעזוב עכשיו. זה קצת חיים מטורפים, אני יודע, אבל לעזוב? להכנע? זה לא בשבילי.״

כן, זה היה נשמע לי נכון.

״ומה איתך? ספר לי קצת מה קורה אצלך? אצלנו בתקשורת לא מספרים כלום על הארץ.״

אמרתי לו שגם כאן לא כל כך קל, וכרגיל, יש קצת בעיות עם הפלסטינים.

״אה, שטויות״, הוא אמר.

למה שטויות, שאלתי.

״פלסטינים זה אנשים. אפשר לדבר איתם, להשפיע עליהם, למצוא כל מיני אינטרסים משותפים. זה לא כמו כאן, שצריך רק לירות כמו משוגעים ולהריח סרחון של דם מבוקר עד לילה.״

עכשיו הרגשתי כמה השהות שלו שם, באוסטרליה, גרמה לו להתרחק מכאן. אבל לא היה לי כח להסביר לו אז שתקתי.

״מה, לא ככה?״, הוא הקשה.

כן, אמרתי לו. כן. ככה בדיוק.


יום שבת, 5 במאי 2012

הרגע הנורא ביותר


הרגע הנורא ביותר, אמרה-לא-אמרה שרה הוניגמן (אמרה שהיא לא אומרת כשהיא מדברת בפני נוער, כי צריך לתווך להם, לעדן), הרגע הנורא ביותר היה ההגעה לאושוויץ. היא כאמור לא אמרה לנו את זה כהצהרה, להפך: כהצהרה שאינה נותנת. אך בדרך יצא שאמרה: הרגע הנורא ביותר היה ההגעה לאושוויץ. ולא קשה לנחש למה, מרגע שזה נאמר זה אפילו מתבקש, וקל, זה מאד גרפי, לדמיין את זה (גם אם זה דמיון של סרטים, דמיון שבעקבות סרטים, והוא לכן תמונתי בלבד ונעדר ריח). זאת שרה, שיושבת איתי בקבוצת ההדרכה החד-חודשית של מתנדבי עמך, ולפני זמן מה בחייה – ששים ומשהו שנה, אבל בכל זאת, לא כל כך מזמן, על רצף חייה – לפני כמה זמן היה מין רגע כזה, שבו היא הגיעה לאושוויץ, ודלת הקרון נפתחה, או לא נפתחה. אחר-כך, יושב הבן אדם בבר, 'אוטו', החדש, ברקע מוסיקה, ראפ שחור מגניב, אין דאגות בעולם, יושבים, כותבים. צעירים. בלי היסטוריה של ממש, לא דרמטית, בכל אופן, בלי הדחסות לתוך קרונות בקר, בלי ריחות של בשר אדם שרוף. מילא שזה בספרים ומילא שבסרטים, אבל כשזה בא מאנשים ממש, שלידך, ושאתה נפגש איתם פעם בחודש, - נו, אני פוחד להשמע דרמטי, וכל העניין פה הוא לא הדרמטיות, הוא הרגילות, הרגילות שבה מעורבבת הממשות בזוועה ובחזרה לשגרה. זה הדבר הבו-בזמן בלתי נסבל ובלתי נתפס ובלתי אפשרי וממשי מדי, שרגע אחרי שהתפוצצת לרסיסים אתה מתחבר מהם ויושב לכתוב בבר, או שההוא שלידך, שימיו עוד ספורים בעולם, ההוא שלידך התפוצץ לרסיסים ואתה יושב וכותב בבר, בכל מקרה בצד אחד התפוצצות לרסיסים ובצד שני אפשרויות מזדמנות לסקס קל-דעת, ושניהם נמצאים בו בזמן בו באדם, וגם אם הם טכנית לא בו בזמן או לא בו באדם, גם אם הם בזמנים סמוכים או באדמים סמוכים, עדיין הם בו בעולם. מצד אחד אתה כותב 'מהו השד' ועניינים כאלה, ומצד אחר בא לך לכתוב, בתום כל משפט שני, ואז עלו הנאצים באירופה והשמידו את כל משפחתה. ואם תכתוב את זה כל משפט שני, זה כנראה יהיה נכון. ואז עלו הנאצים באירופה והשמידו את כל משפחתה. עוצמת ההתפוצצות לגזרים כל-כך בלתי נתפסת, שאיך אפשר אחרי זה מה? ואז אחרי זה אתה כותב מגזרים מרוטשים, עדר מובל לסחיטה. ואז מחשוף חולף. ואז תקווה להגיע בסוף הסיר, איפה שיש איזה שארית ירק. ברמנית יפהפיה שואלת: הכל בסדר? הכל בסדר. הרגע הכי נורא? ההגעה לאושוויץ. אבל על זה אני לא מספרת, אני מספרת להם סיפור אחר, איך בסוף, אחרי שנגמר, הרוסים שמרו על החיילים הגרמנים ואמרו לנו, בבקשה, קחו מהם מה שתרצו, ולקחתי מאחד מהם פותחן קופסאות עם צלב קרס עליו, ושמרתי אותו עד היום, ובהרצאות אני מראה לילדים, וכולם מעבירים את זה לראות ולגעת, וזה סיפור אופטימי, וגם משהו שהם יכולים לגעת בו, ומשהו שהם מסוגלים לקלוט, כיתה ב' (או ה'?). שושה, לעומת זאת, מספרת על שיר בהונגרית שאיזה רב היה שר בצריף אחרי שהקאפו הלך, ועל התרוממות הרוח שהתלוותה אליו. ואז – לקראטה, והתעסקות אם השיעור טוב או לא, ומי הגיע ומי צריך לקבל דרגה, חה. ומילא היה רק זה או רק זה, רק תפל או רק מוות, רק מהות או רק שטות – מילא, אבל כשהן מעורבות ככה המהות והשטות, כשהן מין עיסה כזאת, גושית, רגע אחד יורים בך ורגע אחר כך אתה צופר לרכב המתמהמה שלפניך, רגע אתה מעדכן סטטוס בפייסבוק ורגע אחריו מרוצצים את גולגולת התינוק שלך מול עיניך, ואז אתה אוכל זיתים, ויש חרצנים, ואתה מחפש איפה לירוק אותם, כי אין פח, בשום מקום אין פח, אז אתה מוציא אותם בהיחבא לתוך היד ואז תקוע איתם כל הערב. ההגעה לאושוויץ: אם צריך לבחור רגע אחד שהוא הכי נורא, זה הרגע הנבחר. וזה באמת רגע, וקל, כך נדמה, לדמיין אותו. עם החרצנים של הזיתים מה לעשות? נתקעים איתם כל הערב. אפשר לעשן פה? מאפרה מאולתרת מתחתית כוס בירה מכווצ'צ'ת. בלי עמבה, בלי בצל (יש לי דייט). בגלל הריח? הנביחות? הזרקורים? הצעקות? מגדלי השמירה? אולי בגלל ההבנה, הנוחתת על המוח ברגע אחד והיא מאד מוחלטת, מרגע שנחתה; ההבנה, שנקודת המוצא, ואפילו הנסיעה, לא עומדות בשום פנים ואופן על רצף אחד עם נקודת הסיום, שהיא מעתה ואילך המציאות, גם אם שתיהן נמצאות בשני הצדדים של אותה מסילת רכבת; שהמקום החדש הוא הוא הגיהנום עלי אדמות, שאין בו שום דבר מיסטי או מיתולוגי, שהוא ארצי לגמרי, ושאתה נתינו, עד נצח או מוות, מי שיבוא קודם, ודומה שאיכשהוא שניהם הגיעו בו בזמן, והם אינם מתווכחים זה עם זה. שציר הזמן שלך תם, ושאתה בעצמך תמתָּ; אלא שבטריק אכזרי, במקום שתזכה לקבורה נאותה, הוציאו את גופך מהקבר, ניקו קצת (לא הרבה), ואתה נדרש להמשיך להזיז את גופך ממקום למקום – מילא בשביל לשרת משהו, או מישהו, אבל אפילו לא זה, סתם בשביל להיות, כלומר לא להיות, כלומר להיות אין ישנו. שנאמר על ידי חכמים ממני – אפילו את זכות המוות לקחו ממך. לא מת-חי: אין-יש. מישהו השהה את התמונה ברגע ההתפוצצות, ואתה ממשיך לזוז, אלא שחלקיך מפוזרים, או לפחות רחוקים זה מזה מרחק אוויר קטן. מחוברים הם לא, אבל גם הסיפוק שבהתפרקות אינו ניתן לך.
אתה רוצה לשתות משהו?
מה יש למעלה?
יש מקום על הבר?
הזמנתם כבר?
מה יש לאכול?
מה אני אשתה?
את באה לפה הרבה?
אפשר להנמיך את המזגן?
קר.


(20.05.2011)

יום חמישי, 15 במרץ 2012

השתנה בבאר (מהדורת קרב)*


השתנה בבאר, משתנת גברים בקצה מסדרון קצרצר ללא דלת. שני פחדים קמאיים עוברים בראשך.
מדובר, בכל זאת, בבאר, חושך, לילה, טיפוסים זרים ושתויים נעים הנה והנה בשליטה מוטורית חלקית, ואתה עומד כשגבך להתרחשות, לא מוגן, היקר לך מכל מעורטל בין ידיך ונגיש לאויר החופשי, ומאחוריך יכול לבוא תור קטן, מקרי, מקרי? או חלילה מישהו שדווקא ראה אותך והלך אחריך, כשפתאום, אולי מתוך צחוק או שכרות מוגזמת, או חלילה מתוך דחף בלתי נשלט, יש גם כאלו, לא רבים, אולי, אבל קיימים, נאמר, אחד מכל חמישים, אולי שניים, הנתונים עכשיו לשליטה לא מבוקרת של תשוקותיהם הראשוניות, והבאר צפוף, אולי כבר מאה איש יש בו, בטח יותר, מאוחר בלילה, היצרים רוטטים, ודי שתבוא איזה יד על הכתף, אצבעות בשרניות, כבדות, נודפות עשן, טבעת גדולה, אגודל על העורף, והיד השניה... עד שתגיב, אם תספיק, אם תוכל, שהרי היד כבדה, והגב, והמסדרון, וכבר כך אתה חלש, או לפחות מרגיש פתאום חלש, הברכיים מעט רועדות, גם האוזניים קצת הלומות בשל הרעש והעשן, ובאוזניים הרי נמצא שיווי המשקל, ורק רצית להשתין, וגם זה כבר כמעט לא מצליח, טפטפת עגמומית, ובכל רגע, כל רגע נוסף של השתהות הוא רק פתח לעוד צרה, צמרמורת בעורפך, כתפיך מכווצות, הנה הוא ודאי כבר עומד ומתבונן בך מאחור...
הפחד הראשון הוא, אם כן, מפני אותה יד אלמונית של גבר גדל מימדים שיצמיד אותך אל הקיר ברגע החשוף הזה ויבצע בך מעשה מגונה ממין שלא פיללת לו.
אך ישנו פחד נוסף. הדיבורים התכופים בחדשות עשו לבסוף את שלהם והנה, גם אתה מבוהל. רק בסוף השבוע האחרון, מאמר נוסף ב"הארץ", במקרה של נחיתת פצצה גרעינית בעיר יפו יושמדו מייד רבע מיליון תושבים, ארבע מאות אלף יסבלו מכוויות חמורות במהלך כל שארית חייהם המקוצרים והמעוותים. כל האיזור בין אשקלון לבנימינה, ועד לקלקיליה במזרח, יהיה לא ראוי למגורי אדם למשך מאה וחמישים השנים הבאות. ומה יש לנו כדי להתגונן? כמה מקלטים עלובים? טילים כדי להשיב מלחמה? הרי זה אבוד, איראן כל כך גדולה ואילו כאן, כאן... הכל כה קטן, זעיר. השתן מתחיל לצאת, מהוסס. ואולי, על אף הפרשי הגדלים, במכה מקדימה ניתן בכל זאת לנטרל את יכולתם לשגר – הרי בעיראק, ב-81'... ויש לנו חיל אויר משוכלל, כך לפחות אומרים. ראו כמה משקיעים עדיין בהכשרת טייסים. מאות אלפי שקלים! השתן זורם ואתה מוציא אנחת רווחה. יתכן גם שמגזימים בגודל הסכנה, שהרי מאזן הרתעה בכל זאת קיים, אם לא מולנו אז לפחות מול המעצמה שמעבר לים, שיש לה אמנם צרות משל עצמה, ובכל זאת נדמה שהבינה גם היא כי מדובר ביותר מעניין מקומי מזרח-תיכוני. לא רק היא: הקהילה הבינלאומית כולה כבר נדמית כמתעוררת מהתרדמה בה היתה שרויה עד עכשיו. אתה מנער. מוקדם להתפס לבהלה כבר עכשיו. הלחץ הדיפלומטי אמנם משפיע לאט, אבל מחלחל בדרכו שלו, וגם למצור הכלכלי המתהדק השפעה לא זניחה. לפני עשרה ימים החליטו באו"ם על החרמת חשבונות הבנק של כל הצמרת האיראנית. ודאי שיש לדבר השפעה: בלי כסף קשה לפעול. טיפות אחרונות נושרות ואתה רוכס את מכנסיך. לא הכל אבוד, אתה חושב. אפילו באיראן עצמה נשמעים כבר קולות חדשים, הקוראים לשנות כיוון.
אתה מסתובב לשטוף את ידיך, ודמותך, המביטה בך מן הראי, מחייכת אליך בהקלה: עוד השתנה עברה ללא נפגעים.



(* נכתב, כמה מוזר, לפני כשש שנים)

יום חמישי, 30 ביוני 2011

למען הסדר הטוב


צריך יום אחד להסביר לכן הנשים, למה הנפש מתפרקת, פשוט מתפרקת, כשאנחנו, הגברים, רואים 
אתכן
מתנשקות.
העניין הוא, בעצם, פשוט למדי, אבל כדי לבטא אותו אני אזדקק מדי פעם למלים המפורשות, וכיוון שהדבר מביך אותי באופן בלתי נסבל, מדי עוד כמה פעמים למעקפים מסורבלים.
ראו נא.
נתחיל מהדברים המובנים מאליהם.
אתן יפות באופן בלתי אפשרי. אנחנו לא. אתן בלתי נגישות באופן שמקמט את הלב. אנחנו – בדיחה מהלכת, וגם זה רק ביום טוב. קוי המתאר שלכן אינם "דבר יפה". הם ההגדרה ליופי. אתן נקודת היחוס על פיה נוצרו הרוב המוחלט של מילות התואר, בכל שפה (העובדה שהמשוררים לאורך ההיסטוריה היו, ברובם המכריע, גברים, רק מוכיחה את זה הוכחה נוספת, כאילו שיש בכך צורך). עם מלים כמו 'חלק' או 'רך' זה מובן מאליו, אבל זה נכון גם עם 'לח', 'חמקמק', 'צפוף', 'סימטרי' ו-'פריך'. אבל עד כה – לא חידשתי דבר.
העניין מתחיל כשאשה נוגעת בעצמה.
כדי להבהיר את הנקודה בואו נחשוב רגע ביחד, אני מתנצל מראש אבל אין ברירה, בואו נחשוב רגע על גבר הנוגע בעצמו. נוגע, באופן נמרץ, זאת אומרת. דמיינו אותו רגע אחד. מספיק. ועכשיו שאלו את עצמכם: ברגע הזה של המגע, מי נהנה? הגבר, נכון, אבל איזה חלק של הגבר? אין צורך שתענו בקול רם, שימרו את התשובה בזכרונכם.
ועכשיו נעבור לאישה. שלא כמו הגבר, שישב לו, על הספה, בבית של ההורים, בין עיתונים משומשים של "לאשה" – האישה היא – מן הסתם – במקלחת. מתקלחת. למה לא? מים חמים יש הרי בשפע. הגבר סידר את הדוּד. רגע לפני שנסע להורים. רגע אחרי שהוריד את הפח. הוא בן שלושים וחמש. ובכל זאת, הוריו לא היו בבית, וכל השבועונים היו מפוזרים שם, והיתה לו רבע שעה לבזבז... נו, הבנתם. ובכן, לאשה. האשה מתקלחת. למה לא? סבון לא חסר. הגבר קנה, ביום שישי, סחב מהסוּפר... בכל אופן, האשה מתקלחת. ועכשיו נגיע סוף סוף לנקודה.
האשה מסתבנת. היטב. והנה, היד של האשה מגיעה – תוך כדי הסתבנות, אולי אפילו בהיסח הדעת – לאחד מאבריה, לא חשוב איזה, תבחרו אתם. נאמר – לא, אין צורך לאמר. תבחרו אתם. והנה הגענו לשורש העניין. כשהאשה מעבירה יד על אותו אבר שבחרתם, מ י  נ ה נ ה?
האיבר?
או שמא,
היד?
מדובר בחוסר צדק משווע, מיותר לציין. היד מלטפת את הדד, הדד מלוטף על ידי היד, וכאילו אין זה מספיק, ביניהם, בתווך, נמצאת האשה, נהנית מכל העולמות! על שלמות שכזאת הגבר יכול רק לחלום. והוא אכן חולם. ומפעם לפעם, באופן בלתי מוסבר (אבל מוכח), מפעם לפעם קורה שהוא זוכה לאיזה רגע צר של תיקון העוול, תיקון חלקי בלבד, כמובן, איזה רגע קטן ודק של קרבה למגע, של השתתפות, ולו סמלית, בסגירת המעגל הקוסמית הזאת. לבזיק של שהות, הוא – הגס, המפולש, הקוצני, חסר התועלת – הוא משתתף בהוויה השלמה שהיא האשה, ונחמתו היחידה היא שהאשה, מסיבה שאינה ברורה די הצורך, האשה משתפת עימו פעולה, וביודעין, ובהחלטה צלולה – נו, לפעמים גם בסיוע נכבד של אלכוהול – מכניסה אותו לתוכה.
והגבר לומד לחיות עם המצב הזה. הוא מסתגל. זה כמו להפסיק לינוק: כואב, פוצע, פוגע, אבל מתרגלים. החיים חזקים מהכל.
ואז,
אז מגיע אותו רגע של חוסר אונים מוחלט,
של קריסה של כל אמות המידה המוסריות,
של בגידה,
של הפניית עורף של העולם אל המינימום המתבקש של יחס לברואים:
בחורה אחת
מנשקת
את
רעותה.
ואז,
הלב מצטמק ומתרסק. השערות סומרות. זיעה מוגברת. וכל היתר.
אז זה העניין. אני מקווה שעכשיו זה בהיר יותר. ולמי שהדבר עדיין לא ברור לו, שידמיין מה הוא מרגיש כשהוא שומע בחדשות שחברי הכנסת העלו – בחוק – את משכורתם שלהם. ועכשיו, שידמיין אשה ערומה. ועכשיו – שידמיין את שני הדברים בו-זמנית.
זה העניין.
זה בדיוק העניין. 

יום חמישי, 16 ביוני 2011

פניה אל האקדמיה הצפון אטלנטית לבלשנות


המאמר הנושא את הכותרת הצנועה 'פניה אל האקדמיה הצפון אטלנטית לבלשנות' פורסם לראשונה ב International Linguistic Journal בשנת 1964. טרבוטס רוג'רס, אז אנתרופולוג צעיר במחלקה ללימודים משווים באוניברסיטת פרנקפורט, ידע כי יש בידיו חומר נפץ פוליטי, אולם לא שיער עד לאן תגיעה התגובה למאמרו. המאמר היה כתוב בשפה מקצועית רק למחצה, בגוף ראשון, כפניה ישירה; היה חסר מראי מקום, הפניות מחקריות, הקדמות תיאורטיות והפניות ביבליוגרפיות. אולם היה בו משהו נדיר, בו נתקלים, למרבה הצער, באקדמיה רק לעתים רחוקות: אור בוהק של אמת פשוטה וחדה כתער.
הבעיה בה נתקל המאמר לא היתה, כמובן, במישור האקדמי, שכן לא נמצא, עד לרגע כתיבת שורות אלו, מי שיערער על קביעתו החותכת של רוג'רס, הברורה לנו היום כאמיתה אקסיומטית וכנקודת מוצא לכל מחקר תיאורטי אנתרופולוגי או בלשני. אולם בעיות התחילו להתגלע בחזית הבינלאומית. ראשון להגיב היה השגריר התורכי באו"ם. במכתב מסוגנן ורהוט, הוא ביקש להבהיר, כי 'נה או מקאלנין איצ'נדה סיילמנסי קומפלטה קופו, אונון יאיי אינלדנדיג'י גרצ'גי באטי טופלום איצ'ין ביר אוטאנאכ'.
המכתב פורסם בגיליון העוקב של ה-ILJ ועורר כמובן צחוק רבתי. התחושה בקהילה המדעית היתה, אם לצטט את דבריו הקולעים של מארשל סאלינס, 'כאילו פרעה החנוט יוצא מן הפירמידה כדי להכריז כי הוא חי, ומתפורר תוך כדי ההכרזה'. התגובה התורכית להתעלמות רבתי לא אחרה לבוא, והתורכים ביטלו בחד-צדדיות הפגנתית תחרות כדורגל בינלאומית, שהיתה אמורה להיערך באיסטנבול באותה השנה. המשבר הדיפלומטי גרם אמנם לדאגה במסדרונות השלטון במדינות המערב, אולם נפתר בסופו של דבר. באקדמיה, לעומת זאת, מורגשים גלי ההדף של מאמרו של רוג'רס עד היום. קשה לדמיין איך נראה היה המחקר על הודו, אינדונזיה, מזרח אסיה, מזרח טימור ואפריקה לפני שנשמע צלצולו הרועם של האסימון הנופל במחקר על השפה התורכית. וקשה בדיעבד לדמיין איך התנהל המחקר האקדמי בכללותו, קודם למאמרו של רוג'רס.
כידוע, זכה המאמר לגרסאות נוספות ומתוקנות, והורחב לספר עב כרס ("The Real Story Behind Gurum-Gurum: A Study of a Linguistic Fraud, 1971). כאן החלטתי לתרגם דווקא את המאמר המקורי, בשל הערך ההיסטורי הרב שיש בדבר. כזכור, בראיון לניו-יורק טיימס סיפר רוג'רס כי מטרתו היתה להציג את הדברים בנאום בפני האקדמיה הצפון אטלנטית לבלשנות, אולם בשל מזג האויר הסוער (חורף 63' הזכור היטב) לא הצליח להגיע לועידה, ושלח את הנייר, כמו שהוא, ל-ILJ. הנה הוא, אם כן, לפניכם.

בברכת 'בורום בורום גירקוש טררר',
אמיר טייכר

 * * *

פניה אל האקדמיה הצפון אטלנטית לבלשנות 

ביקורי הראשון בתורכיה ערך שנה תמימה. הייתי אז סטודנט צעיר לאנתרופולוגיה, ולא ידעתי דבר על מה שחשבתי שהיה השפה התורכית. בדרך לאחד הכפרים אליהם הגעתי עם חבריי למשלחת המחקר נתקלנו במחסום דרכים, נשמר על ידי שני שוטרים חמושים ברובי קראבין ישנים. נסענו בשרשרת של שלושה כלי רכב. אתרע מזלי לשבת בראשון, ג'יפ חבוט למדי. מלפנים ישבו המארח שלנו ונהג מקומי, ומאחור אני וכלוב קטן עם שתי תרנגולות מסוכסכות. השוטר הרים את ידו לסמן לנו לעצור. הוא הציץ לתוך הרכב, נעץ בי מבט נוקב, ואז פנה אל הנהג.
'בורום בורום גירקוש טררר', ציווה.
הסתכלתי על הנהג. הוא נראה לי נבוך.
'פנג'רמה קומושטו', הוא אמר לשוטר.
השוטר נראה מבולבל. 'אוצ'ום דיה ביגלרים אוזון אינצ'ידה', אמר.
הנהג שלף מכיסו שטר מקופלל ונתן לשוטר.
'בירקז אי קוצ'לו ביר קאנאבאר!', אמר השוטר, התכופף מעט ונתן מבט רב משמעות במארח. המארח היסס מעט, ואז ענה, 'טאראפינדאן קוקושטו'.
זה כנראה סיים את העניין, כי השוטר הנהן בראשו ואיפשר לנו, כמו גם לשני הרכבים שאחרינו, להמשיך בדרכנו.

התקרית הזו הדהדה בראשי כשהתחלתי את עבודת המחקר שלי. כיוון שלא ידעתי את שפת המקום, הוצמד לי מתרגם מקומי. הוא תרגם לי באופן שנדמה לי כמהימן את כל השיחות ששמענו, את שלטי הדרכים, את השירים שנשמעו ברדיו ואת אלו שהושרו על ידי הנשים בטקסים דתיים שונים. עלי להניח שחוויה דומה עברו מרבית החוקרים שביקרו אי פעם בתורכיה, וחלקים ממנה גם אלו המבקרים בה כתיירים או אורחים או אנשי עסקים. הכל היה כה משכנע, שהיה אך טבעי שגם אני אפול בפח בו נופלים כולם. ותקרית אחת, בסך הכל פחות מחודש ימים לפני שעמדתי לעזוב את המקום, היא זו שהביאה אותי לתגלית שברצוני להציג לפניכם.
היה זה יום שמש איום ונורא, והייתי שרוע על ספסל, שעון על קיר אבן, באחד הרחובות בעיירה. כובע קש גדול כיסה את ראשי, כך שפני לא נראו, וכיוון שעברתי באותו הבוקר באיזור מלא חול ואבק, דאגתי מראש ללבוש סרבל של פועל מקומי, ואת מחלצותי הרגילות להשאיר בחדר. קיצורו של דבר, כיוון שפניי היו מוסתרות, ובגדי כשל בן המקום, נראיתי תורכי לכל דבר. מבעד לעיני העצומות שמעתי קול צעדים איטיים, והספסל חרק כשמישהו, שעדיין לא ידעתי מי היה, התיישב לידי.
'או בוגון סיקאק מורוש', אמר.
הייתי צריך, כמובן, להסיר את הכובע ולהביט בו במבט מתנצל. במקום לעשות זאת, החלטתי להשתעשע. חשבתי על סבתי המנוחה, אלכסנדרה הומבולדט, ואמרתי, 'כוסונדררר המובולטש'.
היתה שתיקה קצרה.
'או טורקיש ואיא או מנטיקיסיץ מיידי', נשמע הקול.
קיויתי שאני לא בצרות. 'קורוש קורוש ציק ציק בום', אמרתי.
'סנין סדיגני בלימיור אי ירמק איצי'ן גידרק אולורום', אמר הקול. ואז קם ועזב.
ובאותו רגע, הבנתי.

גבירותי ורבותי, עמיתים לדרך, חברי הבלשנים, היום אני יכול לקבוע זאת בוודאות: אין שפה תורכית.

בין גיל שנה לשנתיים מתחיל כל תינוק תורכי לדבר. הוא שומע סביבו קולות שהמבוגרים משמיעים. הוא מחקה אותם. הם מחקים אותו בחזרה. הוא מסופק מהיכולת ליצור איתם קשר: הוא משמיע קולות, ואז הם, ואז הוא, וחוזר חלילה. הוא אינו מצליח כמובן להבין מה הם רוצים ממנו, אולם השמעת הקולות היא תהליך משעשע עבורו, והוא משחק איתו: עם הצלילים, עם הגייתם, עם הנעת הלשון בפה.

עם הגיעו של הילד למסגרות חברתיות הוא נתקל בילדים אחרים. הם משמיעים זה לזה קולות, כפי שלמדו בבית. הם משחקים זה עם זה. הם מצביעים לעבר הכדור, ותוך כדי כך הוגים אוסף של הברות אקראיות. חברם למשחק הולך להביא את הכדור, ועונה בצרור הברות משלו.

ככל שהילדים גדלים כך מתקבעת בליבם התחושה כי הם אמורים להבין משהו מהמלל שזורעים לעולם חבריהם. אולם הם אינם מצליחים לעשות זאת. הדבר מעורר בהם תחושת בושה עצומה ומצוקה גדולה. הם היו רוצים אולי לספר זאת למישהו, אולם אין להם את הכלים לעשות זאת. כל אחד מהם בטוח כי האשמה היא בו: כל השאר הרי מתקשרים כל כך יפה, ורק הוא עצמו אינו מצליח לתת פשר לדבריהם.

אך למעשה, איש אינו מבין. לנו, כמתבוננים מהצד, ולולא היינו שבויים כל כך בקונספציות מערביות, הדבר אמור היה להיות ברור: אין דרך בעולם שבה צרור ההברות 'מינימיניבירקוש קומושטו' יכול לשאת איזשהיא משמעות. אולם תורכי בוגר לא יוכל להודות בכך לעולם. עלם פונה לבחורה בצרור הברות אקראי: למרבה הפלא היא עונה. עליו לענות לתשובתה: הוא פולט עוד צרור אקראי. כל אחד מהם משוכנע כי השני וודאי הבין משהו – שהרי ענה! – וממשיך את השיחה חסרת הטעם. רגש הבושה האיום אותו הם נושאים מאז הילדות המוקדמת הופך להכחשה המעצימה את חווית חוסר התקשורת. ראש הממשלה התורכי נואם. יתכן כי דווקא יש לו מה לומר, אך וודאי שאין לו שפה לעשות זאת. הוא פולט הברות אל העולם, במה שאנו מכנים 'תורכית'. איש משריו לא יעז להודות כי לא הבין מה אמר. שר התחבורה מצווה על מנכ"ל משרדו לסלול כביש חדש. המנכ"ל מתווכח איתו ויכוח ער. כל אחד מהם מנחש את משמעות דבריו של השני, עד שלבסוף הדבר נמאס עליהם והם עוזבים את החדר. וכך זה ממשיך. רוכל מקים דוכן בשוק. מסביבו, צעקות חסרות כל פשר, ולקוחות ניגשים ופותחים בדברים. הוא מצטרף לצעקות, מוסיף עוד טרטורים משלו לאויר הרווי צלילים. ניגש אליו לקוח לבוש חליפת עסקים. "גורום גורום קיש קיש ג'יציאן", הוא אומר. אם ישתוק, יעזוב ודאי הלקוח, או יעלב. "או'צום סנג'א גו'ום", הוא עונה. חצי שעה עוברת ככה: האחד מלהג, השני מחזיר. איש מהם לא יוכל להודות כי הוא לא מבין את רעהו, כי למעשה, מעולם לא הבין איש. ואין זה פלא: כולם מסביב מדברים "תורכית".

אני יכול להמשיך ולהכביר בדוגמאות, אולם אני חש כי מה שאמרתי הוא מסוג הדברים, שמרגע שהם מושמים על השולחן, לא ניתן עוד להתכחש לתקפותם. התמונה הוארה באור בוהק, וכבר לא נוכל להתעלם ממה שראינו. כל מי שהיה בתורכיה מוזמן לחזור עתה אל זכרונותיו. אל ה'פנג'רמה גרר ברר קורום קורום פיש פישק איצ'ה'. אל קול הכרוז בשדה התעופה. אל צעקות הרוכלים בשוק. אני מקווה שהדבר ברור. אין, ולא תתכן, שפה תורכית.

אני מבקש להבהיר נקודה חשובה. אין בי כל זלזול כלפי תורכיה או התורכים. ההפך הוא הנכון: אני מלא הערצה. הם מצליחים לעשות בלי מלים את מה שאנחנו נדרשים לדקדוק אימתני עבורו. תנועות הידיים, המבט, והפעולה הפיזית, אלו מספיקים להם כדי להבין איש את רעהו. כפי שהוכיחו מחקרים על ריבים אצל זוגות נשואים, תוכן המלים הוא שולי: הנימה היא המכתיבה את המשמעות. יש להם, לתורכים, היסטוריה מפוארת, מבני שלטון, מרחצאות ובורקס, תרבות עשירה, אתרי נופש וחברת תעופה זולה. אולם על האמת להיאמר: אין להם מושג מה הם אומרים. אין להם שפה.

טרבוטס רוג'רס
אוניברסיטת פרנקפורט
1964

יום חמישי, 9 ביוני 2011

היבטים קוגניטיביים של קליטת מידע


(מוקדש לתלמידי לסטטיסטיקה, לרגל סיום הסמסטר ולקראת המבחן הממשמש ובא)

לפני מספר שנים החליטה אחת האוניברסיטאות המובילות בנכר לערוך ניסוי. במודעה שנתלתה במסדרונות אותה אוניברסיטה נאמר, כי עבור הניסוי, העוסק בהיבטים קוגניטיביים של קליטה ועיבוד מידע, דרושים מתנדבים בגילאי 20-30, הדוברים באופן שוטף לפחות שתי שפות. שבעים ושמונה סטודנטים נרשמו לניסוי (אחת מהן, אגב, בתו של פוליטיקאי מפורסם). מתוכם נופו שמונה עשר, בעיקר בשל הרצון לאזן בין מספר הגברים ומספר הנשים, וגם כדי ליצור את הרושם כאילו ההשתתפות בניסוי היא זכות השמורה לנבחרים בלבד. השישים שנותרו חולקו לשתי קבוצות.
קבוצה אחת, שנקראה קבוצה אלפא, הובלה לאולם סמוך. כל חבר בקבוצה נכנס בתורו לחדר קטן, שכלל כיסא, מסך טלוויזיה וזוג אוזניות. לאחר שחבש את האוזניות הוקרנו לאותו הנבדק תמונות של בעלי חיים, תחילה, ללא קול, ולאחר מכן, עם קול. הרצף כלל את התמונות ואת הקולות הבאים:
ברווז (ללא קול); גמל (ללא קול); פרד (ללא קול); אריה (ללא קול); נחש קוברה (ללא קול)
לאחר מכן
ברווז (געגוע); גמל (חרחור); פרד (בטישה); אריה (שאגה); נחש קוברה (קיסקוס)
ולבסוף
ברווז (בטישה); גמל (שאגה); פרד (צלצול פעמון); אריה (צווחה); נחש קוברה (קיסקוס).
בסה"כ חמש עשרה תמונות. עם סיום הקרנת כל תמונה, ובטרם תוקרן התמונה הבאה אחריה, התבקשו הנבדקים לתאר את תחושתם באותו הרגע במלה אחת (למשל: "פחד" או "הקלה" או "געגוע").
לכל המשתתפים בניסוי, יש לציין, הוזרק למחזור הדם חומר שאיפשר לעורכי הניסוי לעקוב גם אחר הדופק ואחר לחץ הדם שלהם, וזאת ללא צורך לחברם למכשירים בעת שהם צופים בתמונות (ומאזינים לקולות).
באותה העת חברי הקבוצה השניה, המכונה קבוצה ביתא, נכפתו, סוממו, והוטסו, כשעיניהם מכוסות, למעבה הג'ונגל. שם, לאחר שהופשטו ונשארו כשרק בגדים תחתונים לגופם, הושם כל נבדק בתוך ביצה מלאכותית שהוכנה במיוחד לצורך זה, כשרגליו קשורות לאנקול מתכתי בתחתית אותה ביצה, אולם בצורה כזו שהתאפשר לו לנוע את המינימום הנדרש למניעת התאבנות שרירים כללית. לכל נבדק שהצליח לצוף הושמו אוזניות, וידיו נכפתו מאחורי גבו כך שלא יוכל להסיר אותן. או אז הוקרנו לנבדקים, על לוח שהוכן לכך מראש, התמונות הבאות:
ברווז (ללא קול); גמל (ללא קול); פרד (ללא קול); אריה (ללא קול); נחש קוברה (ללא קול)
לאחר מכן
ברווז (געגוע); גמל (חרחור); פרד (בטישה); אריה (שאגה); נחש קוברה (קיסקוס)
ולבסוף
ברווז (בטישה); גמל (שאגה); פרד (צלצול פעמון); אריה (צווחה); נחש קוברה (קיסקוס).
גם במקרה זה נתבקשו הנבדקים לתאר את תחושתם, וזאת הושוותה מול המדדים הגופניים שלהם.
תוצאות הניסוי היו כדלקמן:
  1. ללא יוצא מן הכלל, האריה נתפס כמפחיד יותר מן הברווז.
  2. נבדקי קבוצה אלפא נטו לתאר תחושות בעלת קונוטציות חיוביות לאחר שנחשפו לתמונות הגמל והפרד ("נמרצות", "סקרנות" ואפילו "חמימות") יותר מאשר נבדקי קבוצה ביתא ("קשיי-נשימה", "בעתה" וכן "שעמום").
  3. אנשי קבוצה ביתא נטו לחלות במלריה יותר מאנשי קבוצה אלפא (0 מתוך 30 בקבוצה אלפא לעומת 28 מתוך 30 בקבוצה ביתא, מתוכם נפטרו עשרים וחמישה). אולם לא הוכח טיב הקשר.
מסקנות הניסוי היו:
  1. הן למראות המוקרנים, והן לקולות המושמעים, ישנה השפעה על תחושות הנבדקים.
  2. האריה, ללא יוצא מן הכלל, נתפס כמפחיד יותר מן הברווז.
לפרסום תוצאות הניסוי הייתה השפעה מרחיקת לכת על התפיסות, שהיו מקובלות עד אז בעולם המדעי, בנוגע לקשר שבין אופן הפעולה של המוח (האחראי על קליטת רשמים) לבין אופן הפעולה של הלב (האחראי על עיבוד תחושות ורגשות). למרבה הצער, לא נרשמו מתנדבים לניסויים נוספים, ולכן תחום מחקר זה "דורך במקום". בשנים האחרונות עלתה האפשרות כי ניתן יהיה לחדש את הניסויים בעזרת מתנדבים שיובאו לצורך כך מארצות זרות (סין, או ארצות ערב למשל). אם אכן תתאפשר מגמה זו, יהווה הדבר פתח להתקדמות מדעית של ממש.

יום חמישי, 26 במאי 2011

זכרונות מהצבא הרוסי (ПРЕКРАЩАТЬ МОЛЧАНИЁ)


דבר ראשון – אני לא יודע אם מבחינתכם זה מאד חשוב, אבל מהצד שלי זה היה אולי הדבר הכי בולט, לפחות בהתחלה: כולם דיברו רוסית. כולם, כלומר כולם, בלי יוצא מן הכלל: החיילים. הקצינים. התותחנים. הפרשים. הפוד-פולקובניקים, והפוד-לא-פולקובניקים, כולם, כולם-כולם, רוסית. כל הזמן. ולא רוסית כזאת מגומגמת, של מכון-פושקין, או של פטור משפה זרה בטכניקום; רוסית-רוסית, כולל כל הצלילים הקשים, ובעיקר אלו החצי-קשים, הט'שית הלשונית והל'ייאמד נפוחת הלחיים. ומילא ההגיה, אבל השפה – איזה שפה. כמה יחסות! ואיזה ביטויים! ספרות גדולה זאת לא היתה, אבל נשמה עמוקה בפירוש היתה שם, עמוקה וחמה, כמו פרווה של תן שהונחה כל הלילה על גבי מנוע של T-34.
דבר שני, קצת פחות בולט ברגע הראשון, אבל בולט מאד ברגעים שבאו אחר-כך: הנושא הזה של 'כולם, בלי יוצא מן הכלל', היה מאד חזק שם, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, התעקשו עליו. כולם. בלי יוצא מן הכלל. באחת הפעמים, כשהיינו צריכים להסתער (שוב) על אוסטרו-הונגריה, המפקד של המחלקה שבה הייתי מוצב כינס את כולנו, ואמר שיצאה הוראה ללבוש את הכובע-פרווה הפוך, כלומר, עם הקצה החתוך של זנב השועל מעל המצח, במקום מעל העורף. זאת היתה הוראה שירדה ממשרד הההונאה וההטעיה הויזואלית, ה-מ.ה.ה.וי : המטרה היתה שכשהאויב יראה אותנו מסתערים, הוא יחשוב שאנחנו בכלל בורחים, ואז יתקל בנו הרבה יותר מוקדם ממה שהוא תכנן, וככה נשיג הפתעה אסטרטגית. משהו כזה. אותי זה לא מאד שכנע, אבל לא היתה לי שום בעיה עם ההנחיה כשלעצמה, זנב פה, זנב שם, למי אכפת. הקַשַר שלנו, לעומת זאת, לו זה ממש הפריע. הוא היה נצר רחוק, מאד מאד רחוק, וגם צדדי מאד, למשפחתה של הצארינה, יקתרינה, ולמרות המרחק והצדדיות, בעיני עצמו לייחוס הזה היתה משמעות מאד גדולה. הוא אמר לי, בקול שהוא הניח שאף אחד חוץ ממני לא יוכל לשמוע, "על גופתו המתה של הדוב שלי. אני מעדיף שישלחו אותי לאיזה מחנה בסיביר מלהסתער עם התחת של השועל בין העיניים". בדיוק כשהוא אמר את זה, באורח די פלאי, ולראשונה מאז החלה האופנסיבה של הסתיו, בדיוק אז, באופן שבאמת קשה היה להסביר אותו בלי להגרר לטיעונים שקשורים להשגחה עליונה, או במקרה הזה, תחתונה, בדיוק אז, כשהוא אמר את המשפט הזה, בדיוק אז, הקֶשֵר פעל, וכל הארמיה שמעה. ובאמת, מייד אחר-כך שלחו אותו לאיזה מחנה בסיביר, כמו שהוא ביקש.
דבר שלישי: פערי המעמדות. פערי המעמדות באמת היו דבר מאד ברור, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, ידעו טוב מאד שכולם, בלי יוצא מן הכלל, לא כוללים בתוכם חבורה מאד מובחנת של 'כולם' שבפירוש ובמובהק דווקא יוצאים מן הכלל, לפחות מן הכלל הכללי, החיילי, גם אם הם נכנסים במקומו לתוך כלל אחר, קציני. ההבדלים בינינו, החיילים, לבינם, הקצינים, באו לידי ביטוי בכל דבר: בתנאי המגורים. בשעות השינה. בהקצבות המזון. בחופשות. וגם, כמובן, באופק הקידום. היה לנו הרבה מרמור סביב העניין הזה. כל-כך הרבה מרמור, שפעם, בסופו של עוד לילה שבו בוססנו ללא תוחלת בשלג רק כדי להגיע לעוד איזה כפר אוסטרי נטוש, ואחרי שרמת המותשות הגופנית שלנו הגיעה לרמות מדאיגות – פעם, באיזה רגע של הבלות רוח שקיבלה עידוד משתייה מופרזת של ספירט רפואי, ומתוך צורך בלתי נשלט לפרוק תסכול שהצטבר אצלנו במשך שנתיים וחצי שבהם לא התקלחנו, לא אכלנו בשר, ולא ראינו אשה – פעם אחת, קצת אחרי עלות השחר, נעמדנו מול הבקתה שקצין הת"ש סיפח לעצמו כדי לנוח מהמסע המפרך, ודפקנו על הדלת. נעמדנו, כלומר: אני, אנטון, ו-ווֹוַה, המגיסט. ווֹוַה היה זה שדפק. עברו כמה רגעים של שקט, ואחריהם שמענו צעדים, והדלת נפתחה. מולנו עמדה איכרה גרמניה, בערך בת חמישים, עם בגדים קרועים למחצה ומבט לא ממוקד. שאלנו אם קצין הת"ש נמצא. שאלנו, כלומר, אנטון שאל. האיכרה הצביעה כלפי מעלה. נכנסנו, עברנו על פניה, ועלינו לקומה השניה, שם, באמת, בחדר השינה, מצאנו את קצין הת"ש. בשלב ההוא, כשראיתי אותו שוכב שם, על המיטה, כל הספירט שהיה לי בדם התאדה בבת-אחת, והבנתי די מהר שאנחנו עושים טעות, מסוג הטעויות שמשלמים עליהן בסחיבת סלעים הלוך-חזור במינוס ארבעים מעלות במשך איזה חודשיים. אבל כבר לא היתה דרך חזרה. ליתר בטחון, דחפתי את ווֹוַה קדימה. קצין הת"ש הזדקף במיטה, יישר את השמיכה, ואמר,
"איך אני יכול לעזור לכם, רבותי".
עברו כמה רגעים של שקט, ואז נזכרתי שווֹוַה אילם, ולכן, זה שהוא עומד לפנינו לא יפתור שום בעיה. מייד הנחתי יד על הגב של אנטון בשביל לדחוף גם אותו לפנים, אבל אנטון, שכנראה קלט את אותו הדבר בדיוק, היה מהיר ממני בחצי רגע, ודחף אותי קדימה.
מתחתי את החולצה שלי כלפי מטה ואמרתי,
באנו כדי לדבר איתך על אופק הקידום שלנו.
קצין הת"ש אמר,
"על מה?"
אמרתי שוב, גם אם בקול יותר חלש,
אופק הקידום.
קצין הת"ש אמר,
"מה לגביו?"
אמרתי,
אה...
והשתתקתי.
קצין הת"ש לא הזיז גבה.
ואז אנטון צעד קדימה, ואמר,
אדוני הקצין, רצינו לדבר איתך, כי אנחנו לא מרגישים שאנחנו באמת ממצים את היכולות שלנו. יש לנו הרבה מה לתרום, ובמקום לעשות משהו שמנצל את הכישורים ואפילו הכשרונות האישיים שלנו, אנחנו כבר שנתיים וחצי תקועים באותו תפקיד, שהוא מאד טכני, ולא דורש שום הכשרה מיוחדת או ידע, ובעיקר לא מוביל לשום מקום.
פה הוא הפסיק לרגע, כדי לקחת אוויר, ומאד קיויתי שגם כדי להפסיק באופן כללי. אבל במקום להשתתק, הוא המשיך. הוא אמר,
חברים שלנו, ביחידות אחרות, עושים תפקידים שגם מפתחים אותם מבחינה אישיותית וגם כנראה יקדמו אותם אחר-כך, באזרחות. נגיד, בהיי-טק. ואנחנו, אנחנו כבר שנתיים וחצי נמצאים באותו תפקיד בדיוק, בתנאים שהם די, סליחה על הביטוי, מחורבנים, ולא רוכשים שום ידע חדש, שום מערכת חדשה, שום מיומנות שימושית, כלום.
ככה, בדיוק, במלים האלה.
כולם, ללא יוצא מן הכלל, והפעם זה כלל את קצין הת"ש, היו די בהלם, ואני ניסיתי כמה שפחות לנשום.
קצין הת"ש היה הראשון להתאושש.
הוא אמר,
"בהיי-טק".
אנטון הנהן.
קצין הת"ש הפנה את המבט שלו אלי, ושאל,
"כשהוא אומר 'אנחנו', הוא מדבר גם בשמך?"
בשלב ההוא לא היססתי לרגע, ואמרתי,
אנחנו, ווֹוַה ואני, באנו כדי להסגיר אותו לידך, כבוד קצין הת"ש.
ואז הנחתי יד אחת על הכתף של אנטון, ועם היד השניה תפסתי את היד של ווֹוַה והנחתי אותה על הכתף השניה של אנטון, שלא יוכל להסתובב.
דבר רביעי: כל הנושא של עישון במגורים, ועישון באופן כללי. זה היה דבר שמאד הפריע לי, ולא הייתי היחיד שזה הפריע לו, היו הרבה שזה הפריע להם, גם אם הם לא העזו להגיד את זה, בגלל לחץ חברתי וכל זה. זה הפריע לי, קודם כל מבחינה בריאותית – גם ככה קשה להגיד שהיינו שם במצב משהו-משהו, עם כל המגפות, והמוקשים, וההפצצות הליליות, והשלג, והבשר-פגרי-נבלות, חוסר השינה, המחסור בציוד רפואי, הטיפוס, הקור, הרעב. ואז, על כל זה, עשן הסיגריות התמידי הזה באוהל – בוא נאמר שהריאות שלי לא מאד התלהבו מזה. זה מבחינה בריאותית. אחר-כך היה גם את העניין של הריח, שנדבק לבגדים ולתחמושת ולשיער ולעיניים, ככה שאפילו כשכבר הלכתי להשתין, לבד עם עצמי, הרחתי כמו מאפרה, וזה עצבן אותי. ונקודה אחרונה בעניין הזה של הסיגריות היתה עניין השוחד, או התגמול, בקיצור העניין הכלכלי, או, אם תרצו, סחר החליפין. אני מניח שאני יכול לוותר על לתת כאן את כל הרקע, זה ענין די ידוע, הקטע הזה עם הסיגריות בצבא, אז אני לא אכנס לפרטים, רק אתן את השורה התחתונה: כשכבר עשיתי, במקרה או בכוונה, איזה משהו מוצלח, או משהו שיכולתי להרוויח ממנו, נגיד, הבאתי שאריות מרק לקצין שנפצע או מנעתי מאיזה יורגן מלהצית את שארית התבואה שלו, לא פעם במחיר של סיכון אישי מאד גדול – כשכבר עשיתי איזה משהו כזה, במקום לקבל תעודת הערכה, או סלסלה מוגדלת לחג, או תלושים – במקום כל אלו, נתנו לי סיגריות. עכשיו, אפשר היה אולי להגיד, נו, בסדר, גם אם אני לא משתמש בזה באופן אישי, זה שווה-ערך כסף, יכולתי להמיר את זה במשהו אחר, לעשות עסקאות עם חברים, להחליף את הסיגריות באוכל, או בתורנויות, או בטובות הנאה אחרות. איזה. כלום לא ראיתי מהן. החברים שלי, עמיתיי לנשק, קיבלו החלטה קבוצתית מחייבת, שהם לא לוקחים ממני אפילו לא סיגריה אחת, ובטח ובטח שהם לא קונים ממני אותן. בהתחלה הם עשו את זה כדי לגרום לי להתחרט בעניין העישון. עצבנה אותם הפוזה שלי, והם חשבו שאם אני אתקע עם כל הסיגריות אצלי זה יגרום לי בסוף להכנע ואני אתחיל לעשן בעצמי. אחר-כך הם הבינו שאין סיכוי שזה יקרה. ואז מישהו מהם, מן הסתם אנטון, הגיע למסקנה, שבגלל שיש לי משהו שמבחינתי הוא חסר ערך אבל בעיני כל האחרים הוא רב ערך, זה מעניק לי, באופן פוטנציאלי, כח כלכלי בלתי מוגבל (הוא קרא לזה "בעלות על אמצעי הייצור", עד היום לא הבנתי בדיוק למה); והוא טען, לא בנוכחותי כמובן, שאם הם לא רוצים שאני אתחיל לעשוק אותם מתוך עמדת שליטה בלתי מרוסנת, כדאי להם מאד לגזוז לי את המחלפות מוקדם ככל האפשר. לאנטון היה קטע כזה, לתבל את הטיעונים הכלכליים המופרכים שלו בביטויים מהברית הישנה, הוא הרגיש שזה מגדיל מאד את הכח השכנועי שלו. כנראה שזה עבד, כי אף אחד באמת לא עשה איתי עסקאות על סיגריות. בפעם היחידה שבה אנטון שכח להשתמש בביטויים תנ"כיים, הנחתי לו יד על הכתף, ואת היד של ווֹוַה על הכתף השניה, ושלחתי אותו להזיז סלעים בסיביר.
דבר חמישי (או שישי? כבר איבדתי ספירה): הסכם ברסט-ליטובסק. הסכם ברסט-ליטובסק היה השפלה שאין כדוגמתה, וכולנו, בלי יוצא מן הכלל, היינו מוכנים באופן אישי לחלוטין וגם במחיר חיינו שלנו להתנקש גם בברסט, וגם בליטובסק, אם רק היינו יודעים בוודאות מי מהם היה שר החוץ של איזה מדינה ואיפה בדיוק הם מסתובבים. הרגשנו מושפלים, הרגשנו מבוזים, הרגשנו מרומים, והרגשנו מטומטמים. כל הצעידות, כל היריות, כל מסדרי הבוקר, מסדרי הנשק, עליות המשמר, ההקפצות, המטבחים, המור"קים, הביקורות, הביקורות שכנגד, השתיים-ששים האינסופיים של שמירת מאהל, המזון המשומר, גז החרדל – ובסוף להכנע? זה היה כל-כך בלתי הגיוני, ובעיקר, כל-כך מעליב, שלא יכולנו שלא לפתח שנאה קיצונית כלפי המערכת כולה והפוליטיקאים שבראשה, גם – והייתי אומר אפילו, במיוחד – כלפי אלה שהתיימרו לדבר בשמנו, וכאלה היו לא מעט באותה תקופה.
ודבר אחרון, ובזה אני באמת אחתום את העניין הזה. פניתי אליכם אחרי הרבה מאד התלבטויות, פשוט כי אני נושא איתי את כל הזכרונות האלה, והם יושבים לי על המצפון, ורציתי לדבר, לשפוך קצת. מאד חשוב לי שהדברים שלי לא יהפכו להיות משהו שמשתמשים בו נגד החברים שלי, או נגד הצבא שלנו באופן כללי. אני אוהב את הארץ הזאת. באתי אליכם מתוך דאגה לחברה שאני חי בה, וגם, זה נכון, אני לא אסתיר, גם כי רציתי להוריד מעל עצמי קצת אשמה. למרות זאת, אני רוצה שיהיה ברור, שאת כל מה שעשיתי, עשיתי מתוך תחושת שליחות; וגם אם היו התחלקויות פה ושם, הן לא היו מתוך רוע לב או זדון. לפעמים, מתוך שחיקה, כן, זה כן. כשמגיע החורף השלישי בלי אַפְטֵר אחד לרפואה, ובמקום לחלק לנו מזון מחלקים לנו בסתר פמפלטים על תודעה כוזבת, הבן אדם קצת מאבד את שיקול הדעת, כן. ולפעמים עושים דברים שבדיעבד, או אחר-כך, או במבט מבחוץ, אפשר להגיד עליהם, לא הייתי צריך לעשות את זה. אבל באותו הרגע, כשאתה נמצא בשטח, אתה צריך לקבל החלטה. ואז, באותו הרגע, יותר מבכל רגע אחר, האינסטינקט הוא זה שמפעיל אותך. ואז – אז, או שזה אתה, או שזה אנטון. אז כן, אתה מניח לו יד על הכתף. להגיד לכם שאני שלם עם זה? אם הייתי שלם עם זה, כנראה שלא הייתי מדבר אתכם היום. אבל להגיד לך שהיום, באותה הסיטואציה, הייתי פועל אחרת? לא, את זה אני לא אגיד. אם הייתי פועל אחרת, כנראה שלא הייתי מדבר אתכם היום.

[סוף ראיון עם ג. ו. משך ראיון כולל: שלוש וחצי שעות, כולל שתי הפסקות קפה, הפסקת שירותים אחת, והפסקת סיגריה. מתשאל: אלכסיי גרישינסקי. קלטת מס' 1178-12]

יום חמישי, 19 במאי 2011

מהו השַד


מהו השַד? עיגול גדול, שבתוכו עיגול קטן, שבתוכו עיגול עוד-יותר-קטן. כל זה – כפול, כלומר פעמיים, זה לצד זה.

גם העיניים, אגב, סיפור דומה, שלא לומר זהה, שלא לומר אותו הסיפור בדיוק: עיגול גדול, שבתוכו עיגול קטן, שבתוכו עיגול עוד-יותר-קטן. כל זה כפול, כלומר פעמיים, זה לצד זה. בשני המקרים, העיגול הפנימי הוא הכהה יותר, והחיצוני הבהיר יותר, בשני המקרים. וגם, העיגול החיצוני, הגדול, הוא קבוע, זאת אומרת לא משתנה בגודל, ואילו העיגול הפנימי, הקטן, מתכווץ ומתרחב כרצונו – פה, בגלל חום וקור, שם, בגלל חושך ואור.

אבל את השד נעים הרבה יותר למשמש מאשר את העין. על העין שמו סוגר נגד מישוש, מכסה, והוא מהיר מאד, ומלא שערות קטנות.

שערות קטנות, אגב, יש גם סביב העיגול הבינוני של השד. וכדי לגעת שם צריך להיאבק לא רק במכסה קטנטן עשוי עור דק, אלא באשה כולה, העשויה עור ושרירים ועצמות ותיק מלא חפצים חדים.

בזמן שהאשה חולמת, העיניים זזות ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה. השדיים זזים למעלה למטה, אבל בקושי. כשמנסים להזיז גם אותם ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה, האשה מתעוררת, כועסת.

בין העיניים יש אף. כשמנסים לשים משהו בין השדיים, עוד פעם האשה מתעוררת, כועסת.

לאנשים שאין להם עיניים קוראים עיוורים (למרות שיש גם עיוורים עם עיניים). לאנשים שאין להם שדיים קוראים גברים (למרות שיש גם גברים עם שדיים).

עיגול גדול, שבתוכו עיגול קטן, שבתוכו עיגול עוד-יותר-קטן. כל זה – כפול, כלומר פעמיים, זה לצד זה. כל השאר – יחסי ציבור; יחסי ציבור ותוּ לא.

יום חמישי, 5 במאי 2011

עוגמת נפש


מעטות עוגמות הנפש המשתוות בעוצמתן לאכזבה הנגרמת בעטיה של פיצה גרועה. אולי בריחת בן הזוג לנישואים שני רגעים לפני החופה, וגם זה בספק. ולא רק פיצה: מזון גרוע באופן כללי. אורז תפל. פירה מיימי. בירה חמה. פיצוחים לא פריכים. בשר שבושל יתר על המידה. בננה בוסרית. יין חמוץ. גזר שהתרכך. שוקולד אגוזים שנמס והתקשה מחדש. חסה מרה. או רכה. או חומה בקצוות. ובכלל, דברים שאמורים להיות ירוקים והם חומים בקצוות, או שאמורים חומים והם ירוקים בקצוות. לחם שהתעבש. או שאמורים שקופים והם שחורים בקצוות, כמו בצל מטוגן שטוגן יתר על המידה. באופן כללי, דברים שאמורים להיות בצבע אחד והם לא באותו הצבע אלא בצבע אחר. עור של תיירת שבדית אחרי שבוע בים. מים צהובים בברז. שיער אדום. שפתון ירוק. לימונדה ורודה. מים ורודים. דברים ורודים באופן כללי. דגים ורודים. צפרדעים ורודות. טפסים ורודים של מס הכנסה. עגילים ורודים. עניבות ורודות. עניבות. כל שריד מהמאות שחלפו שהיום אינו משרת דבר מלבד לחנוק או לאיים על הצוואר. פפיונים. גיליוטינות. מחלות של מיתרי הקול.
ומכל אלו, בסופו של דבר, קרה דווקא זה: שני רגעים לפני החופה, פשוט לקחה את הרגליים – שלה, למרבה המזל – וברחה. אולי ברחה אינה המילה ההולמת. בכל מקרה, נסעה, מבלי להודיע על כך מראש, ומבלי לחזור. אולי חשה שלא בטוב. אולי. בכל אופן, בהגיע הרגע הגורלי, לא נכחה. לא במקום שהיתה צריכה לנכוח, בכל אופן. כנראה שנכחה במקום אחר. ובאותו רגע, צריך להודות, באותו רגע הדבר כאב. יותר מפיצה גרועה. יותר מאורז תפל. אולי בגלל המבוכה הכללית שהשתררה, אולי בגלל הפער בין הציפיה למימוש – באורז, בכל זאת, הציפיה אינה כל כך גבוהה. ולמרות שאינה גבוהה, האכזבה מאורז תפל – גדולה. אז על אחת כמה וכמה במקרה כזה.
כאן נכנסת שוב הפיצה. כי במקרה של פיצה, הציפיה בפירוש גבוהה. במיוחד אם היא נראית טוב, כלומר נראית כאילו טעמה יהיה טוב, כאילו תתפצח בין השיניים, חריפה מספיק, חמה, פריכה, מדויקת. או אז הציפיה עשויה להיות בצורה ברורה ומוחלטת גבוהה. גבוהה בהחלט. ולכן גם האכזבה – אם היא עבה מדי, ספוגית, קרירה, קמצנית בתבלון, עם גבינה גרועה או אפילו סתם רוטב עגבניות משעמם – האכזבה יכולה להיות גדולה, גדולה מאד. וההתאוששות לא פשוטה. ותחושת ההפסד על שקנית, והטפשות על שטעית. מעטות, אם בכלל קיימות, עוגמות הנפש המשתוות לאכזבה שכזו.

יום חמישי, 28 באפריל 2011

הסוס


מעשיה רוסית ידועה מספרת על סוס אחד, לבן ובעל נחיריים מצחיקים, שהיה מסתובב בערבות של סיביר, מנותק מכל אדם וחיה, ואוכל כל דבר שנקרה על דרכו. כיוון ששום דבר לא נקרה על דרכו – סיביר, היא, אחרי הכל ולמרות הכל, סיביר – הוא לא אכל דבר, והיה מאבד ממשקלו עם כל יום שחלף. כשבכל זאת נקרה על דרכו איזה דבר – למשל, מדפסת ישנה שיצאה מכלל שימוש והושלכה אל השלג, או סט מרופט של מטריות בצבעים תואמים – הוא היה מתנפל עליהם, אחוז בולמוס רעב בלתי מרוסן, לועס אותם בשיניים חורקות וגרוגרת גורסת, ואז, חסר סבלנות, בולע אותם כמות שהם.
(יום אחד פגש את הבודהה בדרך, ובלי לחשוב פעמיים בלע אותו חי. הבודהה, שנוכחותו בסיביר מלכתחילה לא היתה אלא תוצאה של טעות איומה של סוכנת נסיעות אחת, מעט פוזלת ובעלת ליקויים קשים ביכולת הארגונית – ליקויים שהביאו, יחד עם שליחתו של הבודהה לסיביר, להגעתה של נבחרת מרשימה למדי של מהפכנים צעירים, ומי שעתיד לימים להקרא "לנין" ביניהם, לחופים המרגיעים ועתירי הכימיקלים של גואה, במקום למחנה מעצר עטוי שלג ועתיר שומרים משופמים – טעות אשר, כידוע, רבים עוד צפויים היו לשלם עליה בחייהם ובמותם – ובכן בודהה דווקא נהנה מהבליעה הפתאומית, התיישב על גבי אחד הספסלים בבטנו של הסוס, ובעזרת זוג מסרגות שמצא בדופן הקיבה החל להכין לעצמו פיג'מה לחורף. אולם חוקרים נוטים להאמין שחלק זה של המעשיה הוא תוספת מאוחרת שלה, ולא חלק מהסיפור המקורי).
ובכן, יום אחד החליט הסוס שהגיעה השעה להתמסד. הדבר היה אחרי כמה לילות שבהן אימו, שהיתה סוסה גזעית ממוצא יהודי-פולני, הופיעה בחלומו כשהיא לבושה בשמלה שחורה, מניעה את ראשה הנה והנה, נאנחת, צונפת, ואז ממלמלת – "מתי כבר תהיה לי נחת". הוא היה מתעורר מהחלומות האלה שטוף זיעה סוסית קרה ומגלה כי תוך כדי שינה ציירו בשלג רגליו עטויות הפרסה צורה של סוסה בעלת שדיים ענקיים וחוטיני דקיק שלראשה כובע בוקרים, המזמינה אל אורוותה סוס שחור-רעמה בעל מידות מופרזות, שלגופו חליפה של שרברב. (חוקרים אחדים טוענים כי גם חלק זה במעשיה הוא תוספת מאוחרת, אולם הדבר נתון עדיין במחלוקת אקדמית עזה). ובאמת, הסוס הרגיש כבר תקופה לא קצרה כי זמן רב מדי מחייו הבוגרים מתבזבז על שיטוט באתרי פורנו (כנ"ל). בכל אופן, לאחר לבטים ארוכים החליט הסוס לשים פעמיו אל העיירה הקרובה ולמצוא לעצמו סוף סוף בת זוג. רצה הגורל ואותה "עיירה קרובה" היתה מרוחקת מאה וחמישים אלף מילין ממקום המצאו של הסוס. אולם הוא מיהר לחשב, כי אם רק יצעד בכל יום מייל אחד, בתוך מאה וחמישים אלף ימים הוא יגיע לבטח אל אותה עיירה. "גם מסע של מאה וחמישים אלף מילין מתחיל בחישוב שטותי אחד", אמר לעצמו, ויצא לדרך.
החישוב התברר כמדויק; אולם בדרכו של הסוס, למרבה הצער, לא נקרה שום דבר אכיל או עכיל, לבד משתי שידות איקאה מפוחמות ומכשיר ג'י-פי-אס אחד, שדווקא יכול היה להועיל לו, אילו היו לו בטריות, ואילו ידע להשתמש בו, ואילולא היה, כמו דברים כה רבים אחרים, תוספת מאוחרת לסיפור. כך או אחרת, כשהגיע הסוס לאותה עיירה כבר היה רעב כל-כך, ששכח לשם מה הגיע. רב העיירה, שחמד בסוס לעצמו מרגע שהבחין בו מתקרב במשקפתו המשוכללת, מיהר לצאת לקראתו, מבקש להקדים בכך את כומר העיירה, שאחד מתחביביו היה הכנת נקניקים מחיות שאכלו מזון-חופש לא מרוסס. אולם גם לכומר היתה משקפת משוכללת, וגם הוא יצא לקדם את פניו של הסוס; וכמוהם גם המופתי המחוזי (לו דווקא היה טלסקופ עם יכולות ראיית לילה, שהוברח לעיירה במנהרות מהגבול עם פקיסטאן והוחבא מתחת למיטה), הלאמה (חוש ריח מפותח) והשמאן האפריקאי (לו לא היה שום מכשור, אולם הוא נהג לעשות צרכיו בחצר, וכך יצא שנקרה לשם). הסוס, שהיה כאמור זקוק עד מאד לפחמימות, הביט שניה קצרה אחת בחבורה המוזרה הזאת, וללא היסוס מיותר טרף אותם חיים – למעשה, את כולם מלבד השמאן, שכרע באותה השעה מאחורי חומת לבנים קטנה. בני העיירה, שהגיעו למקום לשמע צווחותיו של השמאן, לא הצליחו להבין דבר מבירבוריו המבולבלים, אולם כשהבחינו בציצית שהיתה זרוקה על השלג בסמיכות מחשידה לטבעת הזהב של הכומר, הניחו כי בוודאי קרה כאן איזה אסון שהיהודים אשמים בו – מה, שאגב, לא היה בלתי נכון – והחלו פורעים בשכניהם עטויי הכיפות, פרעות שהתפשטו אחר-כך גם לעיירות הסמוכות ונודעו, לימים, כ'סופות בנגב'.
זוהי, כאמור, מעשיה רוסית ידועה. מוזרה מעט, אמנם, אך כאלה הם הרוסים – עם מוזר. יש הטוענים שמעשיה זו היא היא המקור של הפתגם הרוסי הנפוץ, "לא בודקים שיניים לסוס שקיבלת במתנה". ואם לא שלו, אז לפחות של הפתגם המוכר, "אם אתה רואה שתי ציפורים על העץ, אל תתפלא אם אחת מהן היא בעצם חתול". אולם אני, שאינני מומחה אך יצא לי כבר להכיר כמה וכמה משלים ונמשלים, לי דווקא נדמה שהסיפור הזה אינו עומד בבסיסו של כלום; שזהו סיפור, סיפור אנושי, סיפור אנושי מזעזע, ותו לא.