בקיצור, אז הטלפון צלצל, והחבר האוסטרלי שלי היה מעבר לקו.
״הכל בסדר אצלך?״, הוא שאל.
פחות או יותר, עניתי. ואז שמעתי מין בום חזק, אבל דווקא מהצד שלו.
אז שאלתי אותו איך אצלו. הוא אמר שהכל על הכיפאק. ואז היה עוד בום.
״אה, הבומים? זה כלום. קדחת חזירים.״
לא הבנתי. אז הוא הסביר.
הוא עקר עם משפחתו לאוסטרליה לפני כמה שנים, מתוך רצון למצוא חיים בריאים ושקטים יותר. ״חלב קוקוס ודבש ביו-אורגני״, הוא הסביר לי בשעתו. הוא קנה שם בית גדול ומרווח, ובאמת בהתחלה החיים היו יפים ושקטים. אבל די מהר - את זה הוא הסביר לי עכשיו - התברר שהבית שלו ממוקם צפונית לשמורת חזירי בר, ולמען הדיוק, שמורת חזירי הבר הצפופה ביותר באוסטרליה, אם לא בעולם כולו. השמורה היתה מגודרת מכל הכיוונים, ובכל זאת, מפעם לפעם היו כמה חזירים עצבניים שהיו מצליחים לפרוץ את הגדר ולהסתער החוצה. הם היו ענקיים, היו טורפים וזורעים הרס בכל מה שנקרה בדרכם, ולכן היו מסוכנים מאד. הם גרמו ללא מעט תאונות דרכים, נשכו אנשים, והיו אפילו כמה מקרי מוות של ילדים שהם פשוט דרסו. בקיצור, המועצה היתה אמורה לתקן את הגדר במקומות שבהם היא נפרצה, אבל זה לא הספיק, והוא קנה רובה דו-קני די אימתני והצטרף למשמר השכונה, והם היו מפטרלים עשרים וארבע שעות ביממה באיזור המיושב, כדי לירות בחזירים האלה לפני שהם מגיעים לבתים.
״תאמין לי, זה לא חוויה נעימה, לירות ביצור כזה, כשהוא מסתער לכיוונך. כל המוח שלו והקיבה ויתר האיברים משפריצים לכל כיוון, והוא עוד ממשיך לרוץ ולחרחר גם אחרי שאתה תוקע בו כדורים, והכל מתמלא ריח נורא של דם. לא נעים״.
זה אכן לא נשמע נעים. שאלתי אותו אם אין פתרון אחר, חוץ מלירות עליהם. נגיד, לשפר את הגדר? הוא אמר שזה לא עזר, הם היו חופרים מתחת. התעקשתי - אז זה היה הפתרון? לירות עליהם? זה קצת מאה-שמונה עשרה, לא?
הוא הסביר שהם רצו לעשות דברים אחרים, אבל לא הרשו להם. כמו מה, שאלתי. הם רצו לדלל את האוכלוסיה באופן משמעותי, באמצעות הרעלה, הוא סיפר. אבל כל מיני חכמולוגים מארגוני זכויות בעלי חיים הסבירו שזה בלתי אפשרי, שזאת שמורה מוגנת, שזה מין נכחד. ״נכחד, אתה מבין? יש שם מאות אלפים של חזירים, והם כולם זהים לגמרי לחזירי בר במקומות אחרים בעולם. אבל הפעילי טבע האלה, שאכפת להם יותר מהחיים של החזירים מאשר מהחיים של הילדים שלי, טענו שלא, שזה מין עצמאי, שיש לו זכות קיום, ושאסור להשמיד אותו, שצריך לתת להם להתרבות בלי הפרעה בשמורה, שאפילו לירות בהם זה בלתי חוקי. ותבין, כשהם מתרבים הם נהיים יותר צפופים ויותר עצבניים ויותר מסתערים החוצה. פעם אפילו ניסו להביא לפה פקחים מחו״ל לראות שאנחנו לא יורים בהם יותר מדי. עלינו מפקחים! ומי יפקח עליהם? אנשים איבדו את הצפון״.
הסכמתי איתו שזה באמת נשמע לי לא סביר.
הוא המשיך בסיפור. מסתבר שהיה מאבק רציני באיזור שבו הוא גר אם כן או לא לזרוק מהאויר מנות בשר לחזירים. אלו שהיו בעד הסבירו שהחזירים עצבניים בגלל שיש להם מחסור במזון מזין, ושאם יאכילו אותם בשאריות בשר הם יהיו יותר טובי מזג, ואולי לא יסתערו בכלל החוצה מהשמורה. זה כמובן נראה לו טיעון מגוחך, הוא ידע שאם הם יאכלו, הם רק יפתחו יותר תאבון, ויהיו עוד יותר גדולים, והחשק שלהם לבשר רק יגבר, ולכן תמיד ירצו להסתער החוצה, כי יותר כיף לאכול את הברביקיו שמכינים בני האדם מאשר את העשב בשמורה. הויכוחים על זה במועצה המקומית הגיעו לאלימות ממש, כשאחד מהפצועים מנשיכת חזיר נפנף בגדם היד שלו, והציע פשוט להצניח לתוך השמורה את כל אותם אלו שבעד להאכיל את החזירים, שישמשו כמזון לחזירים בעצמם. ״אם כל כך אכפת לכם מהם, בבקשה, תצטרפו אליהם!״ הצעתו זכתה למחיאות כפיים סוערות, וכמה ״מאכילים״ חטפו מכות. ובינתיים צצו בעיות חדשות. קודם כל, התברר שבין החזירים היה זן קטלני במיוחד, כנראה איזה מוטציה גנטית, אולי בגלל שבסוף היו באמת כמה שהגניבו להם שאריות בשר, וככה עברו לחזירים כל מני דברים, תכונות, גנים, לא ברור, בכל מקרה: בין החזירים היה זן עם ניבי ענק ומהירות ריצה שלא תתואר. היה צריך לאתר את החזירים מהסוג הזה ולהשמיד אותם לפני שהם יתרבו. זה דרש להכנס לתוך השמורה עצמה. זאת היתה משימה חסרת סיכוי, כי תמיד היו עוד מהזן הזה, אבל אי אפשר היה פשוט לתת להם להתרבות בלי לעשות כלום. אז הוחלט להכשיר את כל מי שהגיע לגיל עשרים באותו מחוז להיות צייד חזירים, לקבץ אותם בקבוצות של חמישים איש, ולשלוח אותם לעומק השמורה כדי לנסות ולצוד את החזירים הקטלניים בעודם קטנים. זה כשלעצמו עלה בלא מעט נפגעים, הבן של השכן שלו, למשל, לא חזר מפעולה כזאת. אם זה לא היה מספיק גרוע, אז התחילו להיות בעיות נוספות - נשרים פראיים מצפון שהיו חוטפים תינוקות מהעגלות שלהם, וקנגרוים נשכניים ממזרח. אוסטרליה, מסתבר, זה ג׳ונגל אחד גדול. ושוב, כל מיני אמנות בין לאומיות ופעילי קוץ-בתחת מקומיים אסרו עליהם פשוט להרעיל את הנחלים או לשרוף את היערות או כל מני פעולות כאלה שהיו פותרות את העניין אחת ולתמיד. לא היתה ברירה, כל התושבים התחמשו ברובים, והיו מפטרלים יום ולילה, ויורים בחיות, בים, באויר ובדרכים. הכבישים כבר היו מלאים בדם, הגדרות בחלקי מוח, מראות לא נעימים בכלל. לא סביבה שנחמד לגדל בה ילדים.
אמרתי לו שזה נורא. תוך כדי השיחה שלנו יכולתי לשמוע שוב ושוב את הבומים בצד שלו, ושאלתי אם כרגע יש מתקפה מיוחדת של החזירים או משהו דומה. ״לא״, הוא אמר. ״זה יתושים״. שתקתי, אז הוא הסביר: היה חשש שיתושים יעבירו מחלות מהחזירים לבני האדם, קדחת חזירים או משהו דומה. אז אם מישהו היה רואה יתוש, הוא ישר היה יורה בו.
זה לא קצת הגזמה?, הקשיתי עליו.
״למה הגזמה? יש לנו רובים. היתושים מסוכנים. מה אתה רוצה שנעשה, ננסה לתפוס אותם במחיאות כפים, כמו מפגרים? לזרוק עליהם כריות? הרובים עושים את העבודה, תאמין לי.״
האמנתי. ובכל זאת שאלתי אם זה לא קצת רחוק ממה שהוא חלם עליו, כשהוא עבר לשם, עם החלב האורגני וכל זה.
״תשמע. האמת היא שזה היה חלום של ההורים שלי יותר משלי, שאני אעבור לפה. אבל מרגע שעברתי, קשה לעזוב. השקעתי פה יותר מדי. איבדתי חברים קרובים במאבק פה. אי אפשר לעזוב עכשיו. זה קצת חיים מטורפים, אני יודע, אבל לעזוב? להכנע? זה לא בשבילי.״
כן, זה היה נשמע לי נכון.
״ומה איתך? ספר לי קצת מה קורה אצלך? אצלנו בתקשורת לא מספרים כלום על הארץ.״
אמרתי לו שגם כאן לא כל כך קל, וכרגיל, יש קצת בעיות עם הפלסטינים.
״אה, שטויות״, הוא אמר.
למה שטויות, שאלתי.
״פלסטינים זה אנשים. אפשר לדבר איתם, להשפיע עליהם, למצוא כל מיני אינטרסים משותפים. זה לא כמו כאן, שצריך רק לירות כמו משוגעים ולהריח סרחון של דם מבוקר עד לילה.״
עכשיו הרגשתי כמה השהות שלו שם, באוסטרליה, גרמה לו להתרחק מכאן. אבל לא היה לי כח להסביר לו אז שתקתי.
״מה, לא ככה?״, הוא הקשה.
כן, אמרתי לו. כן. ככה בדיוק.
