המאמר הנושא את הכותרת הצנועה 'פניה אל האקדמיה הצפון אטלנטית לבלשנות' פורסם לראשונה ב International Linguistic Journal בשנת 1964. טרבוטס רוג'רס, אז אנתרופולוג צעיר במחלקה ללימודים משווים באוניברסיטת פרנקפורט, ידע כי יש בידיו חומר נפץ פוליטי, אולם לא שיער עד לאן תגיעה התגובה למאמרו. המאמר היה כתוב בשפה מקצועית רק למחצה, בגוף ראשון, כפניה ישירה; היה חסר מראי מקום, הפניות מחקריות, הקדמות תיאורטיות והפניות ביבליוגרפיות. אולם היה בו משהו נדיר, בו נתקלים, למרבה הצער, באקדמיה רק לעתים רחוקות: אור בוהק של אמת פשוטה וחדה כתער.
הבעיה בה נתקל המאמר לא היתה, כמובן, במישור האקדמי, שכן לא נמצא, עד לרגע כתיבת שורות אלו, מי שיערער על קביעתו החותכת של רוג'רס, הברורה לנו היום כאמיתה אקסיומטית וכנקודת מוצא לכל מחקר תיאורטי אנתרופולוגי או בלשני. אולם בעיות התחילו להתגלע בחזית הבינלאומית. ראשון להגיב היה השגריר התורכי באו"ם. במכתב מסוגנן ורהוט, הוא ביקש להבהיר, כי 'נה או מקאלנין איצ'נדה סיילמנסי קומפלטה קופו, אונון יאיי אינלדנדיג'י גרצ'גי באטי טופלום איצ'ין ביר אוטאנאכ'.
המכתב פורסם בגיליון העוקב של ה-ILJ ועורר כמובן צחוק רבתי. התחושה בקהילה המדעית היתה, אם לצטט את דבריו הקולעים של מארשל סאלינס, 'כאילו פרעה החנוט יוצא מן הפירמידה כדי להכריז כי הוא חי, ומתפורר תוך כדי ההכרזה'. התגובה התורכית להתעלמות רבתי לא אחרה לבוא, והתורכים ביטלו בחד-צדדיות הפגנתית תחרות כדורגל בינלאומית, שהיתה אמורה להיערך באיסטנבול באותה השנה. המשבר הדיפלומטי גרם אמנם לדאגה במסדרונות השלטון במדינות המערב, אולם נפתר בסופו של דבר. באקדמיה, לעומת זאת, מורגשים גלי ההדף של מאמרו של רוג'רס עד היום. קשה לדמיין איך נראה היה המחקר על הודו, אינדונזיה, מזרח אסיה, מזרח טימור ואפריקה לפני שנשמע צלצולו הרועם של האסימון הנופל במחקר על השפה התורכית. וקשה בדיעבד לדמיין איך התנהל המחקר האקדמי בכללותו, קודם למאמרו של רוג'רס.
כידוע, זכה המאמר לגרסאות נוספות ומתוקנות, והורחב לספר עב כרס ("The Real Story Behind Gurum-Gurum: A Study of a Linguistic Fraud, 1971). כאן החלטתי לתרגם דווקא את המאמר המקורי, בשל הערך ההיסטורי הרב שיש בדבר. כזכור, בראיון לניו-יורק טיימס סיפר רוג'רס כי מטרתו היתה להציג את הדברים בנאום בפני האקדמיה הצפון אטלנטית לבלשנות, אולם בשל מזג האויר הסוער (חורף 63' הזכור היטב) לא הצליח להגיע לועידה, ושלח את הנייר, כמו שהוא, ל-ILJ. הנה הוא, אם כן, לפניכם.
בברכת 'בורום בורום גירקוש טררר',
אמיר טייכר
פניה אל האקדמיה הצפון אטלנטית לבלשנות
ביקורי הראשון בתורכיה ערך שנה תמימה. הייתי אז סטודנט צעיר לאנתרופולוגיה, ולא ידעתי דבר על מה שחשבתי שהיה השפה התורכית. בדרך לאחד הכפרים אליהם הגעתי עם חבריי למשלחת המחקר נתקלנו במחסום דרכים, נשמר על ידי שני שוטרים חמושים ברובי קראבין ישנים. נסענו בשרשרת של שלושה כלי רכב. אתרע מזלי לשבת בראשון, ג'יפ חבוט למדי. מלפנים ישבו המארח שלנו ונהג מקומי, ומאחור אני וכלוב קטן עם שתי תרנגולות מסוכסכות. השוטר הרים את ידו לסמן לנו לעצור. הוא הציץ לתוך הרכב, נעץ בי מבט נוקב, ואז פנה אל הנהג.
'בורום בורום גירקוש טררר', ציווה.
הסתכלתי על הנהג. הוא נראה לי נבוך.
'פנג'רמה קומושטו', הוא אמר לשוטר.
השוטר נראה מבולבל. 'אוצ'ום דיה ביגלרים אוזון אינצ'ידה', אמר.
הנהג שלף מכיסו שטר מקופלל ונתן לשוטר.
'בירקז אי קוצ'לו ביר קאנאבאר!', אמר השוטר, התכופף מעט ונתן מבט רב משמעות במארח. המארח היסס מעט, ואז ענה, 'טאראפינדאן קוקושטו'.
זה כנראה סיים את העניין, כי השוטר הנהן בראשו ואיפשר לנו, כמו גם לשני הרכבים שאחרינו, להמשיך בדרכנו.
התקרית הזו הדהדה בראשי כשהתחלתי את עבודת המחקר שלי. כיוון שלא ידעתי את שפת המקום, הוצמד לי מתרגם מקומי. הוא תרגם לי באופן שנדמה לי כמהימן את כל השיחות ששמענו, את שלטי הדרכים, את השירים שנשמעו ברדיו ואת אלו שהושרו על ידי הנשים בטקסים דתיים שונים. עלי להניח שחוויה דומה עברו מרבית החוקרים שביקרו אי פעם בתורכיה, וחלקים ממנה גם אלו המבקרים בה כתיירים או אורחים או אנשי עסקים. הכל היה כה משכנע, שהיה אך טבעי שגם אני אפול בפח בו נופלים כולם. ותקרית אחת, בסך הכל פחות מחודש ימים לפני שעמדתי לעזוב את המקום, היא זו שהביאה אותי לתגלית שברצוני להציג לפניכם.
היה זה יום שמש איום ונורא, והייתי שרוע על ספסל, שעון על קיר אבן, באחד הרחובות בעיירה. כובע קש גדול כיסה את ראשי, כך שפני לא נראו, וכיוון שעברתי באותו הבוקר באיזור מלא חול ואבק, דאגתי מראש ללבוש סרבל של פועל מקומי, ואת מחלצותי הרגילות להשאיר בחדר. קיצורו של דבר, כיוון שפניי היו מוסתרות, ובגדי כשל בן המקום, נראיתי תורכי לכל דבר. מבעד לעיני העצומות שמעתי קול צעדים איטיים, והספסל חרק כשמישהו, שעדיין לא ידעתי מי היה, התיישב לידי.
'או בוגון סיקאק מורוש', אמר.
הייתי צריך, כמובן, להסיר את הכובע ולהביט בו במבט מתנצל. במקום לעשות זאת, החלטתי להשתעשע. חשבתי על סבתי המנוחה, אלכסנדרה הומבולדט, ואמרתי, 'כוסונדררר המובולטש'.
היתה שתיקה קצרה.
'או טורקיש ואיא או מנטיקיסיץ מיידי', נשמע הקול.
קיויתי שאני לא בצרות. 'קורוש קורוש ציק ציק בום', אמרתי.
'סנין סדיגני בלימיור אי ירמק איצי'ן גידרק אולורום', אמר הקול. ואז קם ועזב.
ובאותו רגע, הבנתי.
גבירותי ורבותי, עמיתים לדרך, חברי הבלשנים, היום אני יכול לקבוע זאת בוודאות: אין שפה תורכית.
בין גיל שנה לשנתיים מתחיל כל תינוק תורכי לדבר. הוא שומע סביבו קולות שהמבוגרים משמיעים. הוא מחקה אותם. הם מחקים אותו בחזרה. הוא מסופק מהיכולת ליצור איתם קשר: הוא משמיע קולות, ואז הם, ואז הוא, וחוזר חלילה. הוא אינו מצליח כמובן להבין מה הם רוצים ממנו, אולם השמעת הקולות היא תהליך משעשע עבורו, והוא משחק איתו: עם הצלילים, עם הגייתם, עם הנעת הלשון בפה.
עם הגיעו של הילד למסגרות חברתיות הוא נתקל בילדים אחרים. הם משמיעים זה לזה קולות, כפי שלמדו בבית. הם משחקים זה עם זה. הם מצביעים לעבר הכדור, ותוך כדי כך הוגים אוסף של הברות אקראיות. חברם למשחק הולך להביא את הכדור, ועונה בצרור הברות משלו.
ככל שהילדים גדלים כך מתקבעת בליבם התחושה כי הם אמורים להבין משהו מהמלל שזורעים לעולם חבריהם. אולם הם אינם מצליחים לעשות זאת. הדבר מעורר בהם תחושת בושה עצומה ומצוקה גדולה. הם היו רוצים אולי לספר זאת למישהו, אולם אין להם את הכלים לעשות זאת. כל אחד מהם בטוח כי האשמה היא בו: כל השאר הרי מתקשרים כל כך יפה, ורק הוא עצמו אינו מצליח לתת פשר לדבריהם.
אך למעשה, איש אינו מבין. לנו, כמתבוננים מהצד, ולולא היינו שבויים כל כך בקונספציות מערביות, הדבר אמור היה להיות ברור: אין דרך בעולם שבה צרור ההברות 'מינימיניבירקוש קומושטו' יכול לשאת איזשהיא משמעות. אולם תורכי בוגר לא יוכל להודות בכך לעולם. עלם פונה לבחורה בצרור הברות אקראי: למרבה הפלא היא עונה. עליו לענות לתשובתה: הוא פולט עוד צרור אקראי. כל אחד מהם משוכנע כי השני וודאי הבין משהו – שהרי ענה! – וממשיך את השיחה חסרת הטעם. רגש הבושה האיום אותו הם נושאים מאז הילדות המוקדמת הופך להכחשה המעצימה את חווית חוסר התקשורת. ראש הממשלה התורכי נואם. יתכן כי דווקא יש לו מה לומר, אך וודאי שאין לו שפה לעשות זאת. הוא פולט הברות אל העולם, במה שאנו מכנים 'תורכית'. איש משריו לא יעז להודות כי לא הבין מה אמר. שר התחבורה מצווה על מנכ"ל משרדו לסלול כביש חדש. המנכ"ל מתווכח איתו ויכוח ער. כל אחד מהם מנחש את משמעות דבריו של השני, עד שלבסוף הדבר נמאס עליהם והם עוזבים את החדר. וכך זה ממשיך. רוכל מקים דוכן בשוק. מסביבו, צעקות חסרות כל פשר, ולקוחות ניגשים ופותחים בדברים. הוא מצטרף לצעקות, מוסיף עוד טרטורים משלו לאויר הרווי צלילים. ניגש אליו לקוח לבוש חליפת עסקים. "גורום גורום קיש קיש ג'יציאן", הוא אומר. אם ישתוק, יעזוב ודאי הלקוח, או יעלב. "או'צום סנג'א גו'ום", הוא עונה. חצי שעה עוברת ככה: האחד מלהג, השני מחזיר. איש מהם לא יוכל להודות כי הוא לא מבין את רעהו, כי למעשה, מעולם לא הבין איש. ואין זה פלא: כולם מסביב מדברים "תורכית".
אני יכול להמשיך ולהכביר בדוגמאות, אולם אני חש כי מה שאמרתי הוא מסוג הדברים, שמרגע שהם מושמים על השולחן, לא ניתן עוד להתכחש לתקפותם. התמונה הוארה באור בוהק, וכבר לא נוכל להתעלם ממה שראינו. כל מי שהיה בתורכיה מוזמן לחזור עתה אל זכרונותיו. אל ה'פנג'רמה גרר ברר קורום קורום פיש פישק איצ'ה'. אל קול הכרוז בשדה התעופה. אל צעקות הרוכלים בשוק. אני מקווה שהדבר ברור. אין, ולא תתכן, שפה תורכית.
אני מבקש להבהיר נקודה חשובה. אין בי כל זלזול כלפי תורכיה או התורכים. ההפך הוא הנכון: אני מלא הערצה. הם מצליחים לעשות בלי מלים את מה שאנחנו נדרשים לדקדוק אימתני עבורו. תנועות הידיים, המבט, והפעולה הפיזית, אלו מספיקים להם כדי להבין איש את רעהו. כפי שהוכיחו מחקרים על ריבים אצל זוגות נשואים, תוכן המלים הוא שולי: הנימה היא המכתיבה את המשמעות. יש להם, לתורכים, היסטוריה מפוארת, מבני שלטון, מרחצאות ובורקס, תרבות עשירה, אתרי נופש וחברת תעופה זולה. אולם על האמת להיאמר: אין להם מושג מה הם אומרים. אין להם שפה.
טרבוטס רוג'רס
אוניברסיטת פרנקפורט
1964
