עוגמת נפש

מעטות עוגמות הנפש המשתוות בעוצמתן לאכזבה הנגרמת בעטיה של פיצה גרועה. אולי בריחת בן הזוג לנישואים שני רגעים לפני החופה, וגם זה בספק. ולא רק פיצה: מזון גרוע באופן כללי. אורז תפל. פירה מיימי. בירה חמה. פיצוחים לא פריכים. בשר שבושל יתר על המידה. בננה בוסרית. יין חמוץ. גזר שהתרכך. שוקולד אגוזים שנמס והתקשה מחדש. חסה מרה. או רכה. או חומה בקצוות. ובכלל, דברים שאמורים להיות ירוקים והם חומים בקצוות, או שאמורים חומים והם ירוקים בקצוות. לחם שהתעבש. או שאמורים שקופים והם שחורים בקצוות, כמו בצל מטוגן שטוגן יתר על המידה. באופן כללי, דברים שאמורים להיות בצבע אחד והם לא באותו הצבע אלא בצבע אחר. עור של תיירת שבדית אחרי שבוע בים. מים צהובים בברז. שיער אדום. שפתון ירוק. לימונדה ורודה. מים ורודים. דברים ורודים באופן כללי. דגים ורודים. צפרדעים ורודות. טפסים ורודים של מס הכנסה. עגילים ורודים. עניבות ורודות. עניבות. כל שריד מהמאות שחלפו שהיום אינו משרת דבר מלבד לחנוק או לאיים על הצוואר. פפיונים. גיליוטינות. מחלות של מיתרי הקול.

ומכל אלו, בסופו של דבר, קרה דווקא זה: שני רגעים לפני החופה, פשוט לקחה את הרגליים – שלה, למרבה המזל – וברחה. אולי ברחה אינה המילה ההולמת. בכל מקרה, נסעה, מבלי להודיע על כך מראש, ומבלי לחזור. אולי חשה שלא בטוב. אולי. בכל אופן, בהגיע הרגע הגורלי, לא נכחה. לא במקום שהיתה צריכה לנכוח, בכל אופן. כנראה שנכחה במקום אחר. ובאותו רגע, צריך להודות, באותו רגע הדבר כאב. יותר מפיצה גרועה. יותר מאורז תפל. אולי בגלל המבוכה הכללית שהשתררה, אולי בגלל הפער בין הציפיה למימוש – באורז, בכל זאת, הציפיה אינה כל כך גבוהה. ולמרות שאינה גבוהה, האכזבה מאורז תפל – גדולה. אז על אחת כמה וכמה במקרה כזה.

כאן נכנסת שוב הפיצה. כי במקרה של פיצה, הציפיה בפירוש גבוהה. במיוחד אם היא נראית טוב, כלומר נראית כאילו טעמה יהיה טוב, כאילו תתפצח בין השיניים, חריפה מספיק, חמה, פריכה, מדויקת. או אז הציפיה עשויה להיות בצורה ברורה ומוחלטת גבוהה. גבוהה בהחלט. ולכן גם האכזבה – אם היא עבה מדי, ספוגית, קרירה, קמצנית בתבלון, עם גבינה גרועה או אפילו סתם רוטב עגבניות משעמם – האכזבה יכולה להיות גדולה, גדולה מאד. וההתאוששות לא פשוטה. ותחושת ההפסד על שקנית, והטפשות על שטעית. מעטות, אם בכלל קיימות, עוגמות הנפש המשתוות לאכזבה שכזו.

הסוס

מעשיה רוסית ידועה מספרת על סוס אחד, לבן ובעל נחיריים מצחיקים, שהיה מסתובב בערבות של סיביר, מנותק מכל אדם וחיה, ואוכל כל דבר שנקרה על דרכו. כיוון ששום דבר לא נקרה על דרכו – סיביר, היא, אחרי הכל ולמרות הכל, סיביר – הוא לא אכל דבר, והיה מאבד ממשקלו עם כל יום שחלף. כשבכל זאת נקרה על דרכו איזה דבר – למשל, מדפסת ישנה שיצאה מכלל שימוש והושלכה אל השלג, או סט מרופט של מטריות בצבעים תואמים – הוא היה מתנפל עליהם, אחוז בולמוס רעב בלתי מרוסן, לועס אותם בשיניים חורקות וגרוגרת גורסת, ואז, חסר סבלנות, בולע אותם כמות שהם.

(יום אחד פגש את הבודהה בדרך, ובלי לחשוב פעמיים בלע אותו חי. הבודהה, שנוכחותו בסיביר מלכתחילה לא היתה אלא תוצאה של טעות איומה של סוכנת נסיעות אחת, מעט פוזלת ובעלת ליקויים קשים ביכולת הארגונית – ליקויים שהביאו, יחד עם שליחתו של הבודהה לסיביר, להגעתה של נבחרת מרשימה למדי של מהפכנים צעירים, ומי שעתיד לימים להקרא "לנין" ביניהם, לחופים המרגיעים ועתירי הכימיקלים של גואה, במקום למחנה מעצר עטוי שלג ועתיר שומרים משופמים – טעות אשר, כידוע, רבים עוד צפויים היו לשלם עליה בחייהם ובמותם – ובכן בודהה דווקא נהנה מהבליעה הפתאומית, התיישב על גבי אחד הספסלים בבטנו של הסוס, ובעזרת זוג מסרגות שמצא בדופן הקיבה החל להכין לעצמו פיג'מה לחורף. אולם חוקרים נוטים להאמין שחלק זה של המעשיה הוא תוספת מאוחרת שלה, ולא חלק מהסיפור המקורי).

ובכן, יום אחד החליט הסוס שהגיעה השעה להתמסד. הדבר היה אחרי כמה לילות שבהן אימו, שהיתה סוסה גזעית ממוצא יהודי-פולני, הופיעה בחלומו כשהיא לבושה בשמלה שחורה, מניעה את ראשה הנה והנה, נאנחת, צונפת, ואז ממלמלת – "מתי כבר תהיה לי נחת". הוא היה מתעורר מהחלומות האלה שטוף זיעה סוסית קרה ומגלה כי תוך כדי שינה ציירו בשלג רגליו עטויות הפרסה צורה של סוסה בעלת שדיים ענקיים וחוטיני דקיק שלראשה כובע בוקרים, המזמינה אל אורוותה סוס שחור-רעמה בעל מידות מופרזות, שלגופו חליפה של שרברב. (חוקרים אחדים טוענים כי גם חלק זה במעשיה הוא תוספת מאוחרת, אולם הדבר נתון עדיין במחלוקת אקדמית עזה). ובאמת, הסוס הרגיש כבר תקופה לא קצרה כי זמן רב מדי מחייו הבוגרים מתבזבז על שיטוט באתרי פורנו (כנ"ל). בכל אופן, לאחר לבטים ארוכים החליט הסוס לשים פעמיו אל העיירה הקרובה ולמצוא לעצמו סוף סוף בת זוג. רצה הגורל ואותה "עיירה קרובה" היתה מרוחקת מאה וחמישים אלף מילין ממקום המצאו של הסוס. אולם הוא מיהר לחשב, כי אם רק יצעד בכל יום מייל אחד, בתוך מאה וחמישים אלף ימים הוא יגיע לבטח אל אותה עיירה. "גם מסע של מאה וחמישים אלף מילין מתחיל בחישוב שטותי אחד", אמר לעצמו, ויצא לדרך.

החישוב התברר כמדויק; אולם בדרכו של הסוס, למרבה הצער, לא נקרה שום דבר אכיל או עכיל, לבד משתי שידות איקאה מפוחמות ומכשיר ג'י-פי-אס אחד, שדווקא יכול היה להועיל לו, אילו היו לו בטריות, ואילו ידע להשתמש בו, ואילולא היה, כמו דברים כה רבים אחרים, תוספת מאוחרת לסיפור. כך או אחרת, כשהגיע הסוס לאותה עיירה כבר היה רעב כל-כך, ששכח לשם מה הגיע. רב העיירה, שחמד בסוס לעצמו מרגע שהבחין בו מתקרב במשקפתו המשוכללת, מיהר לצאת לקראתו, מבקש להקדים בכך את כומר העיירה, שאחד מתחביביו היה הכנת נקניקים מחיות שאכלו מזון-חופש לא מרוסס. אולם גם לכומר היתה משקפת משוכללת, וגם הוא יצא לקדם את פניו של הסוס; וכמוהם גם המופתי המחוזי (לו דווקא היה טלסקופ עם יכולות ראיית לילה, שהוברח לעיירה במנהרות מהגבול עם פקיסטאן והוחבא מתחת למיטה), הלאמה (חוש ריח מפותח) והשמאן האפריקאי (לו לא היה שום מכשור, אולם הוא נהג לעשות צרכיו בחצר, וכך יצא שנקרה לשם). הסוס, שהיה כאמור זקוק עד מאד לפחמימות, הביט שניה קצרה אחת בחבורה המוזרה הזאת, וללא היסוס מיותר טרף אותם חיים – למעשה, את כולם מלבד השמאן, שכרע באותה השעה מאחורי חומת לבנים קטנה. בני העיירה, שהגיעו למקום לשמע צווחותיו של השמאן, לא הצליחו להבין דבר מבירבוריו המבולבלים, אולם כשהבחינו בציצית שהיתה זרוקה על השלג בסמיכות מחשידה לטבעת הזהב של הכומר, הניחו כי בוודאי קרה כאן איזה אסון שהיהודים אשמים בו – מה, שאגב, לא היה בלתי נכון – והחלו פורעים בשכניהם עטויי הכיפות, פרעות שהתפשטו אחר-כך גם לעיירות הסמוכות ונודעו, לימים, כ'סופות בנגב'.

זוהי, כאמור, מעשיה רוסית ידועה. מוזרה מעט, אמנם, אך כאלה הם הרוסים – עם מוזר. יש הטוענים שמעשיה זו היא היא המקור של הפתגם הרוסי הנפוץ, "לא בודקים שיניים לסוס שקיבלת במתנה". ואם לא שלו, אז לפחות של הפתגם המוכר, "אם אתה רואה שתי ציפורים על העץ, אל תתפלא אם אחת מהן היא בעצם חתול". אולם אני, שאינני מומחה אך יצא לי כבר להכיר כמה וכמה משלים ונמשלים, לי דווקא נדמה שהסיפור הזה אינו עומד בבסיסו של כלום; שזהו סיפור, סיפור אנושי, סיפור אנושי מזעזע, ותו לא.

במועדון הסקס בברלין

בהתחלה כולם היו לבושים ודפדפו באלבומים. באלבומים ראו בעיקר נשים, מכל המינים: נשים סוסות, ונשים פרפרות, נשים חיפושיות ונשים חתולות, נשים תולעות ונשים ציפורים, היו גם כמה נשים אנושיות, שלוש, קרוב יחסית לכריכה האחורית. כל הנשים היו מכוסות עיניים, חוץ מהנשים ממשפחת החרקים, שאצלן לכסות עיניים היה חסר משמעות, יש להן מחושים. בין דפדוף לדפדוף, האנשים החליפו ביניהם מבטים (כמו משחק כדור: אחד זרק לשני מבט, וזה העביר אותו למישהי שלישית, שמיהרה לזרוק את המבט בחזרה; הראשון, זה שזרק אבל לא מסרו אליו, הביט על אחת אחרת; היא קלטה את מבטו וכדררה בעיקר עם עצמה. היו כאלו שזרקו לאויר, היו כאלו שזרקו לאחרים על הגב, היו שרק קיבלו ולא מסרו, היו שרק מסרו ולא קיבלו, והיו כאלו עם משקפי שמש, שאף אחד לא ראה מה עשו, ובטח לא עשו שום דבר). כמה ברכיים נגעו בברכיים אחרות, אבל לא במתכוון, לפחות לא בינתיים.

התחילה מוסיקה. היא היתה רועשת באופן לא נעים, וחצי מהאנשים, החצי היותר רגיש מבחינה חושית, סתם את האוזניים. סתימת האוזניים נעשתה בצורה טקסית: קודם כל נזקרו האצבעות כלפי התקרה, ורק אחר-כך הורם המכלול זרוע-מרפק-אמה-אצבע, סביב מפרק הכתף, מעלה, כך שהאצבעות המתוחות נתקעו בתוך חורי האוזניים. ואם לדייק: לא בתוך חורי האוזניים ממש, אלא כלפי הבליטה הטרפזית הסמוכה לפתח השמיעה, והמאפשרת, במצבים ממין זה, לעמעם את עוצמת הקול על ידי חסימת נתיב כניסתו אל תוך המוח. החצי הפחות רגיש מבחינה חושית, שעבורו המוסיקה המתמתמת היתה בראש ובראשונה איתות מבורך להתלהטות הערב, ניצל את פרישת הכנפיים של פוקקות האוזניים, ושלח את זרועותיו לאחוז בשדיים שניצבו עתה מחוסרי ההגנה וצמאים למגע. שדיים כוסו בידיים, אנחת רווחה כללית.

המוסיקה נפסקה, נשמע קול מצילתיים, המוסיקה חזרה. הכל קמו כגוש מרושת אחד והחלו להניע את רגליהם. עובד רב תושיה של המקום, דליל שיער וזריז כפיים, מיהר לעבור בין הספות ולאסוף את האלבומים, שהושארו, בחלקם, פתוחים והפוכים על השולחנות הטרקליניים החומים. בחדר השירות הוא סידר את האלבומים בתוך ארון מעץ, ממויינים בסדר אלפביתי, לפי שם המשפחה של העורך. לאחר שסיים לסדר את האלבומים, הלך לנקות את השירותים.

בקומה השנייה, בינתיים, עובד אחר, אחיין מדרגה שנייה של העובד הראשון, הכין את הקרקע להמשך הערב. הוא רוקן בקבוק של קצף לתוך אמבט מבעבע, ופרש כריות מרובעות, קפיציות, בצורה קשתית, על פני המיטות. מדי פעם הציץ למטה: סבך הנשים סתומות האוזניים והגברים פשוטי הזרועות עדיין חולל שם, עכביש שתוי התר אחר תנוחה יציבה על גבי קוריו הרעועים. אחר כך חשב, שיתכן ומוטב היה לשפוך לאמבט מעט פחות קצף. בשעה הזאת, הקצף הגיע כבר לגובה ברכיו.

בינתיים, נרשמה התרחשות בבר: שני המוזגים, שהיו בעלי חזות טווטונית ברורה, חלצו את הפקקים משבעה בקבוקים שקופים של וודקה אוקראינית זולה, ושפכו את תכולתם אל תוך שוקת כסופה, ממנה התבלטו אחד-עשר ברזים דקי-צנרת. לאחר מכן, צלצלו בפעמון. מיד הרפו כל אוחזי הדדיים מאחוזותיהם, ונעמדו באחד-עשר טורים ישרים, מול כל ברז – טור. סותמות האוזניים ניצלו את ההרפייה הרגעית וניערו את המרפקים, להזרים מעט דם טרי לתוך כפות ידיהן. בעברו הנגדי של הבר הוסר הלוט מעל קערה ענקית, מלאה עלי חסה; הנשים התגודדו סביבה, הצמידו את פרקי ידיהן מאחורי גבן וגהרו, גוון מקושת, אל הקערה, ללעוס את החסה במלוא פיהן. טורי הגברים, באותה העת, שתו. לאחר שסיימו לינוק מן הברזים, נשמע שוב קול מצילתיים, ומוסיקת הרקע שינתה באחת את טעמה: את הצלילים האלקטרונים הצורמים החליפו כינורות מיבבים. ברהמס. האות הובן: הנשים, קרעי חסה בולטים עדיין מפיותיהן, והגברים, לחייהם מלאות משקה, נעמדו זה מול זו, טור אלכסוני של צמדים שנמשך מגרם המדרגות ועד לפתח הבר, אחזו איש בגרון רעהו, והחלו להניע את האגן מצד לצד. סדרן הספרים, שסיים בשלב ההוא למרק את תאי השירותים, עבר בין הזוגות ובמיומנות ראויה לשבח שחרר אותם מהעול המחניק של בגדיהם התחתונים. לכל מכנס, חצאית, תחתון ותחתונית הוא הצמיד תג ממוספר, ובמיומנות קלת אצבעות הידק לצווארונו של כל אחד מהרוקדים אטב הנושא את אותו המספר בדיוק, גם אם בפונט אחר. את הבגדים שבידיו העמיד על קולבים והוריד אותם אל הגרדרובה הסמוכה למסדרון הכניסה. ודאי, הסרת המכנסיים, החצאיות, התחתונים והתחתוניות, כדי שתוכל להתבצע כלל, דרשה הסרה מקדימה של הנעליים והמגפיים מקרסולי המפזזים; מלאכה זו בוצעה כמה רגעים קודם לכן, בחרישיות פלאית, על ידי עובד תורכי נמוך קומה העונה לשם ג'ורג'.

עתה, כשרק ביגוד עליון לגופם, החלו הרוקדים, לא בלי היסוס ראשוני, לחכך את ישבניהם אלו עם אלו. על תקרת המועדון הוקרנו שיקופיות מהטיול האחרון של בעלת המועדון, מאדאם דומיניק, בבנגקוק. דומיניק על שפת נהר, לפניה שלושה ילדים מקומיים, שחומי עור ומצחירי שיניים, השמאלי מסמן באצבעותיו 'וי' כלפי הצלם; דומיניק עם בחור משופם, אולי סבל, מול חזית של מקדש מצופה זהב; דומיניק אוכלת מקדונלדס. הטיול לבנגקוק היה טיול משמעותי מאד עבור דומיניק. כבר יותר משנתיים שלא יצאה את גבולות אירופה, וכבר יותר מארבע שנים שלא פגשה את בן אחיה המאומץ, שהיה טרנסווסטיט ועבד כדיילת בקו התעופה ברלין-אסיה. עתה, ביקשה לחסל שתי ציפורים במכה אחת. אמנם, היה קשה לדבר במהלך הטיסה: המנוע רטט, הכנפיים רעדו, מגשי האוכל קפצצו על גבי המדפונים המתקפלים. ברם, למרבה השמחה, מצבו המעורער של המטוס חייב נחיתת ביניים בבירה של איזו נסיכות סובייטו-מוסלמית נידחת. זה נתן להם קצת זמן לפטפט.

חיכוך ישבנים, חיכוך ישבנים. כמה כבר אפשר לחכך ישבנים? רחש של עצבנות קלה, אולי קוצר רוח, החל לעבור בין המתנוענעים. דומיניק היתה שקועה מדי בתמונותיה שלה על התקרה מכדי להבחין ברחש, אולם שותפה להפעלת המועדון, קליין הגדול, קלט בחושיו המיומנים כי הגיע העת להניע את הערב הלאה, וסינן לתוך מיקרופון זעיר שהיה מוצמד לצווארונו, לויטה, שפאנן זי זיש ביטה.

רגעים ספורים אחר-כך, כשגופה חבוק רשת דייגים שחורה, מלווה במעגל זרקורי בוהק, השתלשלה מן התקרה חשפנית ענוגת מרפקים ועטירת דדיים העונה לשם לואיזה. תוך כדי ירידתה צעד אל מרכז הרחבה גבר חסון וחשוף חזה, על פניו מסכת עור, והוא גורר אחריו מה שנראה כמו כסא גיניקולוג מתנייע. לואיזה, או, בפי חובביה, לואיז, סיימה את ירידתה האיטית ונחתה ברגליים פשוטות הישר לתוך המושב. חובש מסיכת העור, שלא היה אחר מאשר העובד המקציף מהקומה השניה, ריצע את לואיז אל הכסא, ולאחר שוידא כי היא מהודקת ללא יכולת תזוזה, שלף קופסת פח זהובה שמברשת בעלת ידית לבנה טובלת בתוכה, ערבב קלות, ואז, במשיכות רחבות, צבע את גופה של לואיז בצבע ירוק כספיתי. כל באי המקום כרעו בינתיים על ברכיהם (מאד רצו לשבת, אבל הישבנים היו חשופים והרצפה דביקה; העדיפו לכרוע), הביטו במתרחש, והחזיקו ידיים. כששכבת הצבע היתה אחידה דיה, הניח חובש המסיכה את המברשת בתוך פח דילול קטן, סגר את קופסת הצבע, והניח אותה בתא המיועד לכך תחת הכסא. אז, נעמד מאחורי עורפה של לואיז. בזהירות ובדקדקנות, הוא פרם את קשרי הרשת שעל כתפיה, וכשאלו היו מותרים כולם, הסיר ממנה את רשת הדייגים. הכורעים סביב מחאו כף.

שוב נשמע קול מצילתיים, והמוסיקה חזרה לתמתם. המסובים, שהכריעה לא הקלה על מפרקי ברכיהם, קמו באחת והחלו לפזז, הפעם בהתלהבות יתרה. חלקם עברו בסמוך ללואיז, ובהו מקרוב בקווים המרושתים שנראו על עורה. אחד מהאורחים, צבע בהכשרתו, בחן מקרוב במיוחד את עבודת הצביעה, וגילה כמה כתמים בלתי אחידים במעלה בית השחי הימני. חובש המסיכה, באותה העת, כבר החליף את בגדיו בחזרה לבגדים רגילים, והסיר את השרשרת המפרידה את החלל התחתון מגרם המדרגות המוביל אל הקומה השניה.

משהבחינו בהסרת השרשרת, עלו חצי מהאנשים לקומה השניה, והזדיינו.

שעתיים וחצי מאוחר יותר, עובד המלתחה, שהיה בעברו הרחוק שפחת המין של דומיניק, אחר-כך של קליין, ואז, לא בלי חפיפה, של כל אחד מהעובדים האחרים ובני משפחותיהם, ושלאחרונה חזר בתשובה והיה בהליכים מתקדמים של גיור – עובד המלתחה, כובע קופטי לראשו, הושיט את הבגדים הממוספרים לאחרוני העוזבים, שהיו בעת ההיא מדולדלי שרירים ורפויי איברים, וגם שתויים למדי. על שורת הספסלים הממוזרנים לאורכו של מסדרון היציאה היו עסוקים כולם בהתלבשות. נרשם רגע של מבוכה: זוג הגרביים של אחד המתלבשים, כך נראה עכשיו בבירור, לא היה באותו הצבע: גרב אחת היתה שחורה, והשנייה, בצבע כחול כהה. בת הזוג של הגורב הסורר, בניסיון לחפות על הטעות, חשפה בפתאומיות את שדיה והחלה לקרקר סביב צירה. אולם לפעולה זו היה אפקט הפוך מהרצוי: עתה אפילו המאבטח, שעד אותו רגע חלם בהקיץ, הפנה את מבטו לכיוון הזוג המוזר, ולא יכול היה שלא להבחין בטעות המצערת אך הרת הגורל, שהוטמנה בזריזות מסורבלת במעמקי נעל גבוהה וחופתה בכנפותיו של מכנס בז' חלקלק. מחוץ לפתח המועדון, אסף נהג מונית תורכי את הזוג המוזר והסיעם לביתם, מרחק אחת-עשרה וחצי דקות ארוכות של שתיקה מביכה. גם כשעלו במדרגות המובילות לדירתם, לא פצו פה. למחרת נפרדו.

enterrement de garçon de Vie

ברנר, כשנכנס, בעט בפח. שאלתי אותו למה הוא בעט בפח. שאלתי: ברנר, למה בעטת בפח? ברנר לא ענה, ופשוט התיישב, באמצע הספה. את הרגליים הוא הרים על השולחן. שאלתי אותו למה הוא שם את הרגליים על השולחן. שאלתי: למה על השולחן, ברנר. ברנר לא ענה.

אחר-כך נכנס זוסמן. זוסמן חלף על פני הפח, ששכב על הרצפה, ועם המרפק העיף את התמונה שהיתה מונחת על הפסנתר. התמונה ריחפה, נגחה ברצפה, והתנפצה. שאלתי את זוסמן למה הוא העיף את התמונה. שאלתי: זוסמן, למה העפת את התמונה? זוסמן לא ענה, אבל ברנר אמר, בטעות, לא בכוונה. לא ידעתי אם הוא מדבר על עצמו, או על זוסמן, או גם וגם. זוסמן התיישב על הכורסא, ומשך בידית של ההדום המתקפל. עכשיו גם הרגליים שלו עלו לאוויר.

שלישי הגיע עזר. עזר נגח במנורה. עזר גבוה, אבל לא כל-כך גבוה. כדי להגיע למנורה, הוא היה צריך לזנק. הוא זינק. על זה כבר קשה להגיד שזה היה בטעות. שאלתי אותו למה הוא נגח במנורה. שאלתי: עזר, למה נגחת במנורה? עזר שפשף את המצח, ואמר, אם אתה מפזר זכוכיות על הרצפה, תדאג לפחות שהמנורות לא יהיו כל-כך נמוכות. ואז הוא התיישב מימין לברנר, והרים גם כן רגליים על השולחן.

אחרון נכנס יחיאל כרמי. הוא הסתכל על המנורה, שעוד התנדנדה, על הפח, שעוד שכב, ועל הזכוכיות, שעוד היו מפוזרות. ואז הוא עשה צעד מאד גדול מעל הכל, והלך להתיישב לשמאלו של ברנר. כבר לא היה מקום לרגליים על השולחן, אז הוא הניח אותן על משענת היד של הספה, שעליה ישב זוסמן. זוסמן הסתכל על הסוליות של יחיאל כרמי, ואמר לו שהוא דרך על משהו מסריח. יחיאל כרמי התכופף קדימה, קיפל את הרגליים, ועיקם את האף. ברנר ועזר נופפו עם הידיים מול הפנים. יחיאל כרמי חלץ את הנעליים וזרק אותן הצידה. נעל אחת פגעה ברמקול, השניה באגרטל שעל הרמקול. האגרטל נפל, הפרחים שהיו בו התפזרו, ומים נשפכו על השטיח. שאלתי אותו למה הוא העיף את הנעל שלו על הפרחים. שאלתי: למה על הפרחים, יחיאל, למה על הפרחים. הוא לא ענה, אבל ברנר אמר, בטעות, לא בכוונה.

לקחתי שרפרף קטן, והתיישבתי מולם. אמרתי להם שאני מאד שמח שהם באו. אמרתי: אני מאד שמח שבאתם. זה היה נכון, באמת שמחתי שהם באו. במיוחד עזר, שאותו לא יוצא לי לראות הרבה. וזוסמן, הוא תמיד ידע לעשות שמח. ברנר היה חבר מילדות. ואת יחיאל כרמי לא יכולתי שלא להזמין, הוא ישב בשולחן ממולי, בעבודה. מאד שמחתי שכולם באו. ארבעה חברים זה כבר ממש חבורה.

זוסמן שאל, נו, מה קורה עכשיו?

אמרתי לו, ובעצם לכולם, שחשבתי שהכי טוב שנדבר על כל מיני דברים אישיים, ככה, נפתח. אמרתי: חשבתי שנדבר על דברים אישיים, שכל אחד יספר קצת על עצמו, דברים פנימיים, ישתף את האחרים. הם לא הגיבו, אז המשכתי לדבר, אמרתי, והאחרים יקשיבו למי שמדבר, ומתוך ההקשבה גם כן יגידו דברים, יגיבו. יחיאל כרמי הרים גבות. עזר השתעל. ברנר חרחר. זוסמן כיווץ את המצח והעביר את המבט ביני לבין האחרים.

עזר שאל, לאיזה בדיוק דברים אינטימיים אני מתכוון.

אמרתי שאני לא יודע, כל אחד ומה שהוא יביא, דברים אישיים, דברים שאי-אפשר לדבר עליהם ביום-יום. אמרתי, דברים שקרובים אל הלב, שאפשר להגיד רק בסביבה בטוחה, מוגנת. זוסמן המשיך להעביר מבטים בין כולם לבין כולם. עזר קם, הלך למטבח, פתח וסגר ארונות, אחר-כך פתח את הפריזר, וחזר עם בקבוק של וודקה. הוא הבריג החוצה את הפקק, ושפך לי את כל תכולת הבקבוק על הראש. הוודקה היתה קרה, ורטובה, ובריח של וודקה. היא נזלה לי על השערות, ואז על הפנים, ואז על החולצה, ואז על המכנסיים. זה לקח קצת זמן, כי הוא שפך את כל הבקבוק, וגם כי הפתח של הבקבוק היה צר.

כשהוא סיים לשפוך את הוודקה, הוא השליך הצידה את הבקבוק. הבקבוק עף דרך המקום שבו עמד קודם האגרטל עם הפרחים, והמשיך במעוף, החוצה מהחלון. מישהו בחוץ צעק אַי. אַי! ברנר קם, הציץ החוצה, הכניס את הראש בחזרה פנימה, וסגר את החלון.

מחיתי את הוודקה מהפנים, ואמרתי שאם הם לא רוצים, לא חייבים לדבר על דברים אישיים. אפשר גם לדבר סתם, על דברים כלליים. הם שתקו, אז המשכתי לדבר, אמרתי, למשל, תוכניות טלוויזיה. משחקי כדור. התפתחויות במדע. ניסיתי להגיד כמה שיותר דברים של בנים. אמרתי, תעשיה כבדה. מתכות. סגסוגות. מרוצי סוסים. מרוצי מכוניות? חיפשתי מה יעורר בהם איזה תגובה, יוציא אותם מהשתיקה הלא נעימה הזאת. אמרתי, ציד איילים. ציד כרישים. התפרצויות געשיות. נמלים טורפות? הם אפילו לא מצמצו. חשבתי שאולי הם מעדיפים דברים מתחום הרפואה. אמרתי, מיפוי הגנום האנושי. סרטן הריאות. שחמת הכבד. עזר קם, ניגש אלי, נתן לי סטירה, והתיישב.

הבנתי: שחמת הכבד – לא.

זוסמן אמר, בבקשה תגיד לי שיש חשפנית.

אמרתי שברור שיש, פשוט לא רציתי לקרוא לה לפני שנעמיק קצת את ההיכרות בינינו.

זוסמן אמר, העמקנו די.

קמתי, הלכתי לחדר השינה, דפקתי בדלת. לא היתה תשובה, אז פתחתי את הדלת, קצת. דרך הפתח אמרתי, נראה לי שאת יכולה לבוא. חיכיתי כמה רגעים, אבל לא היתה תגובה, אז סגרתי בעדינות את הדלת וחזרתי לסלון. אמרתי שאולי כדאי שאני אכבה את האור. אמרתי: אני אכבה את האור, לא? זוסמן אמר, תכבה, אבל לא יותר מדי. כיביתי את האור בסלון, ובאמת נהיה חשוך מדי, אז הדלקתי את האור במטבח.

ישבנו לחכות.

אחרי כמה דקות שמענו שהדלת של חדר השינה נפתחת, ואחר-כך נסגרת. היו קולות של נעלי עקב, ואז, על גביהם, הגיעה החשפנית, ונעמדה ליד הטלוויזיה.

זוסמן צעק, ווווּ.

החשפנית עשתה סיבוב במקום, הסתכלה עלינו כדי לוודא שאנחנו מסתכלים, ואז הורידה את הכובע, את הצעיף, את מעיל הפרווה, את הסוודר עם הכפתורים, את נעלי העקב, את החולצה, את החגורה, את המכנסיים, את הגרביונים, את המחוך, את החזיה, את התחתונים, את השעון, את השרשרת, את הצמידים.

יחיאל כרמי אמר, המחממי אוזניים.

החשפנית הורידה את המחממי אוזניים.

זוסמן צעק, ווווּ.

החשפנית שוב עשתה סיבוב במקום.

עזר מחא כפיים. כולם הצטרפו.

חיכינו שיקרה משהו, אבל שום דבר מיוחד לא קרה. החשפנית גם כן חיכתה. כשהיא ראתה שאנחנו לא עושים כלום, היא הרימה את הצעיף, כרכה אותו סביב המותניים, והתחילה ללכת בצעדים איטיים לאורך הסלון, מושכת באצבע יד שמאל את השפה התחתונה שלה כלפי מטה. בהתחלה היא הלכה לכיוון החלון, אבל כשהיא דרכה על הפרחים היא הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון השני. אמרתי לה שתזהר, כי יש שם זכוכיות. אמרתי: תיזהרי, זכוכיות. היא הסתובבה שוב וחזרה למקום שבו היא עמדה בהתחלה.

ואז היא סובבה אלינו את הגב, התכופפה על ארבע, ונאנחה. ואז הזדקפה, הרימה ידיים למעלה, וקפצה.

עזר אמר: כמו בצבא.

היא שוב הסתובבה אלינו, הרימה למעלה ולמטה את הידיים, עשתה תנועות של שחייה, ואז קדה קידה.

מחאנו כפיים.

היא לבשה בחזרה את התחתונים, את החזיה, את המחוך, את הגרביונים, את המכנסיים, את החגורה, את החולצה, את השעון, את הצמידים, את השרשרת, את הסוודר עם הכפתורים, את נעלי העקב, את מעיל הפרווה, את הכובע, את הצעיף.

זוסמן צעק, ווווּ.

יחיאל כרמי אמר, המחממי אוזניים.

היא לקחה את המחממי אוזניים, ניגשה אלי, והלבישה אותם עלי, בעדינות.

ברנר, שישב מאחורי, טפח לי על הגב.

כולם מחאו כפיים, חוץ ממני, כי הנחתי שמוחאים לכבודי.

החשפנית שוב קדה קידה, יצאה, וסגרה אחריה את הדלת.

יחיאל כרמי אמר: ואוו.

זוסמן קם. הוא אמר שאמרתי קודם שאני רוצה שכל אחד יגיד משהו אישי, אז יש לו משהו אישי להגיד: מזל טוב. ועכשיו הוא מצטער, אבל הוא מוכרח ללכת. הוא חיבק אותי, והלך לכיוון הדלת. כשהוא עבר ליד השידה, עם המרפק, הוא נתן מכה קטנה לטרנזיסטור, שנפל על הרצפה והתפרק. הוא הסתובב אלי וחייך חיוך מתנצל. עשיתי לו תנועה של 'לא חשוב'.

אחר-כך קם עזר. הוא גם היה חייב ללכת. הוא אמר, אני גם חייב ללכת. אמרתי לו, טוב. הוא אמר: מזל טוב, וטפח לי על הלחי. אחר-כך הוא הלך לכיוון היציאה, וכשהגיע לאיזור של הזכוכיות, זינק ונגח במנורה.

אז קם יחיאל כרמי. הוא אמר, יופי של מסיבה, באמת שיהיה במזל, ונתן לי אגרוף בכתף. אמרתי לו, תודה, ושפשפתי את הכתף. בדרך ליציאה, הוא התכופף, הרים את הפח, אבל אז, עם המותן, הפיל את הכסא-פסנתר. הכסא נפל, והכרית שלו התגלגלה הצידה. הוא עשה תנועה של 'לא חשוב', ויצא.

נשארנו רק ברנר ואני.

קיוויתי שברנר ישאר עוד קצת.

ברנר קם.

שאלתי אותו אם הוא כבר הולך. שאלתי: אתה הולך?

הוא אמר: כן.

אמרתי, חבל.

הוא התקרב אלי, ונישק אותי.

הסמקתי.

הוא אמר: אהבתי את העיצוב של הדירה.

אמרתי, תודה.

הוא אמר: מזל טוב.

אמרתי, תודה.

הוא הלך לכיוון הדלת, ורגע לפני שיצא, הסתובב, ואמר, תוריד את המחממי אוזניים, אתה נראה כמו דביל.

אמרתי, תודה.

הוא יצא.

עמדתי שם כמה דקות, ואז יצאתי לחדר מדרגות, ופתחתי את הדלת של הארון חשמל.

היא יצאה החוצה, מתחה את הידיים ואת הרגליים, ושאלה, איך היא הייתה. היא שאלה: איך הייתי?

אמרתי לה שהיא היתה מקסימה.

חזרנו לתוך הדירה.

היא אמרה, בלגאן עשיתם פה.

אמרתי, כן.

היא אמרה, אבל נהנית?

אמרתי, כן.

היא אמרה, זה שעשה ווווּ, זה זוסמן, שסיפרת לי עליו, מהצבא?

אמרתי, כן.

היא אמרה, דמיינתי אותו אחרת.

אמרתי, כן.

שתקנו.

היא אמרה, נסדר עכשיו או מחר?

אמרתי, עכשיו. מחר יש לנו דברים אחרים על הראש.

היא אמרה, נכון.

היא הלכה למטבח והביאה מטאטא ויעה.

אמרתי, באיזה שעה צריך להיות מחר בסלון כלות?

היא אמרה: בשלוש.

ארבעה הרהורים על זהות

הייתי בדרך, לא ברור לי לאן. החלטתי שהדבר דורש בירור. עצרתי לרגע בצד הכביש והשענתי לאחור את הכסא במכונית, כדי להקדיש קצת זמן להרהורים קיומיים. מבחוץ חדר רעש צפירות ונהמות מנועים. עשרה אנשים הצטופפו על המדרכה מצדו האחד של הכביש, ממתינים, כנראה, לרגע שבו יוכלו לחצות אותו. מן הגדה השניה נערכו עשרים איש לחצות בכיוון הנגדי. חשבתי: לאלו משמאל יש יתרון מספרי. הם ודאי ינצחו. אלא אם אלו מימין יצליחו להשתחל ביניהם. וזה בדיוק מה שקרה: המכוניות עצרו, שתי הקבוצות יצאו זו מול זו, ו--אין הרוגים. כשהקבוצה הגדולה הגיעה לגדה הימנית, היא נפרדה לחוליות קטנות. זוג אחד יצא משם והחל ללכת לכיוון בו עמדתי אני. הגבר היה לבוש חליפה שחורה, נעליים שחורות ומזוודה שחורה. האשה היתה בחצאית, נעלי עקב, ומשקפי שמש. היו להם צעדים מתואמים, בוטחים. חשבתי: בטח מהמאפיה, או צוות חיסול של מס הכנסה. הם עברו ליד המכונית שלי, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, פתחו את הדלת של המושב האחורי, התיישבו, והגבר פקד עלי: 'לשדה התעופה'.

פחדתי מאד. לא ידעתי מי הם, למה הם שייכים, ולמה בחרו בי. פחדתי לשאול שאלות. ישרתי את הכסא, העברתי הילוך, והתחלתי בנסיעה. הם שתקו. חשבתי לפתוח רדיו, אבל לא ידעתי אם מותר. חשבתי לעצמי, כמה קל להפוך לקורבן. הסתכלתי עליהם דרך המראה: הם הביטו החוצה מן החלון. מתחתי קצת את הצואר, כדי להצליח לראות אם הם נושאים אקדח. הגבר הפנה אלי את מבטו, אז מיהרתי לישר את עיני אל הכביש. לא ידעתי בבטחון איך מגיעים לשדה התעופה, ולמזלי מהר מאד הופיעו מולי שלטים עם ציור של אוירון, אז עקבתי אחריהם. הגבר תופף באצבעותיו על החלון. זה מאד הלחיץ אותי, וגם איבדתי ריכוז ועברתי באור אדום. הם לא שמו לב.

אחרי חמש עשרה דקות הגענו לשדה התעופה. לא ידעתי מה עלי לעשות עכשיו. חששתי שיורו לי לצאת מהמכונית ולהמריא איתם, השד יודע לאן. הם לא עשו את זה. האשה יצאה, הגבר פשפש בכיסים, הוציא כמה שטרות של 20, דחף אותם לעברי ואמר, 'בבקשה'. זה היה מביך, אבל לקחתי אותם, וחשבתי: לפחות הגונים. הם יצאו מהמכונית. פתאום בקע מין רעש כחכוח מתוך מכשיר מלבני שחור, שהיה מוצב מעל הרדיו. היה שם כפתור מעוגל. סובבתי אותו. קול של אשה בקע משם, ואמר כמה משפטים סתומים. ואז הבנתי: אני נהג מונית.

*

מיהרתי לנסוע משם, כדי שלא יכנסו לי לאוטו זרים נוספים. הכבישים היו מוארים בצבעים נוהרים של אדום וצהוב ולבן. ניסיתי להזכר במדינה שיש לה דגל בצבעים כאלו. לא הצלחתי. כמה אורות התחילו עולים באויר, בזוית לא חדה, ושאלתי את עצמי אם זהו המטוס של אלו שהסעתי. אחר כך חשבתי, מה כדאי לעשות עם הכסף שקיבלתי. מחוג הדלק הראה שהמכונית צמאה, ולי התחיל להציק הרעב. עצרתי בתחנת דלק.

בתחנה היתה מסעדת דרכים קטנה. מוכר צעיר עם כובע מטופש עמד מאחורי דוכן ונבר באפו. כשנכנסתי, מיהר לנגב את האצבע במכנס. התיאבון שלי פחת. חיפשתי פינה של מזון ארוז, ומצאתי כריך עם ביצה שהיה עטוף וסגור. לקחתי אותו וניגשתי לקופאית. הגשי לה את השטר שנתן לי הגבר מהנסיעה, היא החזירה לי כמה מטבעות. שמתי אותם בכיס והתיישבתי לאכול.

ניסיתי לחשוב לאן זה מוביל אותי. נהג מונית זה סוג של משרת. אבל פחות דרג, כי לזכותו של משרת נתונה העובדה שיש לו אדון אחד, ואילו לנהג מונית האדונים מתחלפים כל הזמן. המחשבה הזאת לא הביאה אותי לשום מקום. חשתי צורך עז להשתין. התלבטתי אם אפשר להשאיר את המזון על השולחן, או יותר נכון, אם הוא ישאר שם כשאחזור. קיויתי שכן. הלכתי לשירותים. מתא אחד עלתה צחנה נוראה, זה שלידו היה סביר. הורדתי את מושב האסלה, והתיישבתי. אין רע בלשרת אנשים, יש בזה אפילו כבוד מסויים. אבל אדם צריך קודם כל לשרת את עצמו. או, אם יש לו ילדים, אז את המשפחה שלו. סיימתי להשתין, קמתי, סגרתי את המכנסיים, נעמדתי לשטוף ידיים, ואז הבנתי: אני אשה.

*

יצאתי מהשירותים. הסנדויץ' עוד חיכה לי, אבל החלטתי לוותר עליו. חזרתי למכונית, ונזכרתי ששכחתי לתדלק. את השטרות שעוד נותרו לי, השקעתי בהנקת הרכב. המתדלק דחף לי לתוך האוטו עלון של חברת הדלק. זרקתי אותו למושב האחורי. החלטתי לנסוע הביתה. יצאתי לכביש הראשי, ירדתי במחלף השני, המשכתי ישר, ואז ימינה, ושוב ישר, ושמאלה. הכביש הפך לדרך עפר. נסעתי לצד שדות חשוכים. היה קצת ערפל, פנסי המכונית האירו מסך של לובן מול האוטו. הגעתי לפיצול בשביל, פניתי ימינה, נסעתי עוד כמה מטרים ונעצרתי. מחוץ לחלון המכונית עמד בית קטן, בחלונות היו אורות.

יצאתי מהמכונית. השביל היה רצוף אבנים קטנות, על אחת מהן כמעט ומעדתי. מצדי השביל היתה גינה קטנה, שימושית, וצמחו ממנה פרחים לבנים וגדולים, שנראו כמו כרוביות. הגעתי לדלת הכניסה. היא היתה פתוחה. מתוך הבית עלה ניחוח של בישול, וקולות נשמעו מן המטבח. הייתי עייפה, אז ניגשתי והתיישבתי על הספה בסלון. פרצוף מעט מעוך הציץ אלי מן המטבח, ואמר 'מאוחר, כבר דאגנו. אנחנו תיכף אוכלים. הכל בסדר?'. לא ידעתי מה לענות. שתקתי.

מהקומה שמעלי נשמעו רעשים, דפיקות של רגליים. אחר כך הרגליים התחילו מתגלגלות במורד המדרגות, וילדה קטנה רצה אלי. היתה לה ביד בובה והיא היתה לבושה שמלה ירוקה. היא אמרה, 'טאטה, טאטה', או משהו דומה, וקפצה עלי לחבק אותי. זה קצת הכאיב לי בצלע, אבל היא היתה מאד חמודה. האשה מהמטבח הגיעה והניחה צלחות על השולחן עם מזון; אחר כך הלכה שוב וחזרה עם עוגה ועליה שבעה נרות. היא נראתה לי בערך בת ארבעים, והיה דמיון רב בין הפנים שלה לאלו של הילדה הקטנה, ובין שתיהן לאלו שלי. שתיהן חייכו אלי ואמרו לי, 'יום הולדת שמח'. ואז הבנתי: אני בת שבעים.

*

כל התגליות האלו, שבאו בתוך פרק זמן די קצר, מעט בלבלו אותי. ניסיתי לחשוב על כל זה. מתוך הרהורים, בלי לשים לב, שיחקתי קצת עם המזון, בלי להכניס שום דבר לפה. מעוכת הפנים, שלא יכלה אלא להיות הבת שלי, שאלה אותי, 'משהו לא בסדר עם הדג?'. 'הוא מצויין', עניתי, ואכלתי. הדג היה נורא.

אכלנו בשתיקה. אחרי כמה דקות התחלתי לתהות איפה הבעל של הבת, האבא של הנכדה. הבת שלי כנראה קראה את המחשבות שלי, כי היא פתאום אמרה, 'הגיע היום מכתב!', הניחה את כלי האכילה ורצה להביא חתיכת נייר. היא הגישה לי אותה, שאני אסתכל. הנייר היה מטושטש, וחיפשתי את המשקפיים שלי. הילדה הקטנה הניחה לי אותם פתאום ביד. פתחתי אותם והנחתי אותם על קצה אפי.

על הנייר היו משורבטים סימנים מוזרים. הפכתי אותו על צידו, ואז לצד השני. רק אז הצלחתי לקרוא אותו, מלמעלה למטה. נזכרתי פתאום בשלטי הדרכים שבדרך לשדה התעופה ובעלון הפרסום שהמתדלק זרק לי לתוך האוטו. הסתכלתי על הריבועים המשורבטים עם הקווים שהיו מצוירים על הדף. הסתכלתי על האשה שאכלה לצדי, וגם על הבת שלה. האשה פלטה כמה הברות מוזרות, קשות. קמתי לרגע מהשולחן, וחזרתי לכיוון דלת הכניסה. מראה מלבנית היתה צמודה שם לקיר. הסתכלתי בה, הסתכלתי פעם נוספת, ואז הבנתי: אני יפנית.

*

עכשיו ידעתי כל מה שהייתי צריכה לדעת, והדבר נסך בי בטחון. הייתי אישה, מבוגרת, יפנית; הייתי נהגת מונית, היתה לי פרנסה, היתה לי משפחה, בת, נכדה. הכל היה ידוע, סגור, ברור. מזג האויר היה נעים. הלכתי לישון רגועה.